הרב שי פירון"וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי"
מקומה של המלכות ומעמדה בתורת ישראל מפרנסת דרשות ופירושים רבים. בין עמדתו של הרמב"ם הרואה במינוי המלך מצווה, לעמדת האברבנאל שסובר שאם העם יבקש אפשר למנות מלך, אך אין חובה הלכתית למנותו, מנעד רחב של דעות.
אולם דומה שהשאלה הגדולה יותר היא: מהו תפקידו של המלך?
שאלה זו תופסת מקום נרחב לנוכח האמור בחומש דברים בו מופיעה שורה ארוכה של בעלי תפקידים: לנביאים, לזקנים ("וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ" [כא, ט] וכן "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ: וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע… וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים" [כב, יג-יד}), לכהנים ("כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם"…{ כ, ה}), ואפילו לשוטרים ("וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ"{כ,ה}).
אז מהו, אם כן, תפקידו של המלך?
דומה שהתורה מקדישה זמן רב להגבלת כוחו של המלך. לא עוד מלך רב כוח הדורס את נתיניו ומתייחס אליהם כמי שנועדו לשמשו.
לשם כך ראוי לקרוא את הפסוקים ולדקדק בהם:
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". מינוי מלך יבוא רק אחרי שנגיע אל הארץ, נירש אותה ונתיישב בה. הנחיה זו מונעת מהמלך לראות את עצמו כאב המייסד של האומה. אם לא די בכך, הפרשה עוסקת בעיקר בהגבלת כוחו של המלך: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". הגבלת מספר הסוסים, משמעותה גם הגבלת הכוח הצבאי והגבלת מספר הנשים מגבילה את מספר הבריתות המדיניות עם עמי האזור. הפסוקים הללו בעצם לא עוסקים רק במינוי המלך, אלא גם ואולי בעיקר בצמצום כוחו. החשש מפני בשר ודם שיחשוב שקרבתו לא-ל גדולה מקרבתו לבני אדם, באה לידי ביטוי מובהק בפסוקים אלה. גם ההתנשאות, הזילות בכספי ציבור, הרצון לפאר ולהתפאר סוכמו בשלוש מילים: "לא ירבה לו".
תחת זאת, התורה מצווה את המלך לכתוב לעצמו את ספר משנה התורה, שייצא עמו ויבוא עמו. וכל זה למה? "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים…". עיקר תפקידו של המלך לשמש דוגמא אישית המאזנת את היחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברה. השלטון חשוב אבל גם מסוכן. פרשת המלך מביאה לידי ביטוי את האדם המאוזן, זה שלא מתבלבל בגלל מעמדו. הוא לא כהן המתנזר מחיי חולין, ולא זקן הספון באוהלה של תורה. הוא לא נביא השומע את הא-ל מדבר אליו ולא שוטר המשתמש בסמכות שהוענקה לו לאכוף חוקים ומשפטים. הוא אדם, כמוני כמוך, שעלה לגדולה. ודווקא בשל כך עליו להיות צמוד למשנה התורה. לשמור על עצמו כדי לשמור עלינו. ועוד, החשש מפני מאבק סמוי בין המלך לא-ל, הובהר באמצעות ספר משנה התורה היוצא ובא עם המלך. עתה, ברור שגם הוא כפוף לא-ל.
(שופטים תשעח)
