חפצי בה

פעם לפני שנים רבות היו נערות עבריות ושמן "חפציבה"… כיום, נדמה לי, ששם זה אינו נפוץ כל כך.
בהפטרת השבוע זוכה כנסת ישראל וייתכן שגם ציון וירושלים, להיקרא בשם זה, הזדמנות מצוינת לתהות על קנקנו.
"לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל-מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ; וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ, אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ… לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל" (ישעיה ס"ב, א'-ד').
ירושלים עומדת להינצל ולקום מחדש מתוך החורבות. שינוי זה, יהיה הרבה מעבר לשינוי חיצוני ולמעשה יְזַכֶּה את העם והעיר בשם חדש אותו יקבע ויפרש בורא עולם בכבודו ובעצמו. "חפצי-בה", כך מכנה הקב"ה את עמו וארצו: ידע כל העולם, הוא אומר, כי אני חפץ בה, בעיר ובכנסת ישראל. מעוניין וכרוך אחריה.
איזו שם ואיזו הצהרה!
מי מאתנו אינו כָּמֵהַ לתחושה הנפלאה שחפצים בו ושהוא בעל משמעות עבור סובביו ואוהביו. כמה מעצימה היא התחושה שמישהו או מישהי מאמין בנו ומעוניין לראות אותנו נבנים ומתפתחים, קמים ממשברים ומשגשגים. תחושה זו, לטעמי, מצדיקה במידה רבה את הקימה מידי בוקר ואת ההתמודדות שלנו עם אתגרי החיים.
רובנו זכינו לטעום במהלך החיים טעימה כלשהי מ"חוויית החפצי- בה". הייתה זו תחושה שהעניקו לנו אם או אב אוהב, בן זוג, חבר קרוב או אח, ואשר שדרה לנו, בכל מיני דרכים, מסר לפיו אנחנו ראויים ורצויים ובעלי פוטנציאל מבטיח. והנה אומר לנו הקב"ה – "אני חפץ בך", ומעורר זיכרון של חום ומוגנות. האם נזהה בקריאה זו הזמנה לחיפוש מחודש אחר תחושה זו של "נאהבות", שהתעמעמה במרוץ החיים? ואולי נאזור אומץ לבחון במי אנו חפצים והאם וכיצד אנו מעבירים לו/לה את המסר המעצים הזה? ומה בדבר הקב"ה שחפץ בנו, עד כמה אנו חפצים בו בחזרה?
הנה אני בא
"הִנֵּה ה', הִשְׁמִיעַ אֶל-קְצֵה הָאָרֶץ, אִמְרוּ לְבַת-צִיּוֹן, הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו" (פס' י"א).
בקראי את פסוקי ההפטרה, וכן בהקשר לדבריי הקודמים, אני עסוקה בהבנת חלקו של עם ישראל בישועתו הרוחנית והפיסית.
לכאורה, ניתן להסיק כי עם ישראל אינו מתבקש לעשות דבר. ואולם, להבנתי, דווקא במצב בו הישועה היא כולה מה', האדם כפרט והעם ככלל, נדרשים לעמוד בפני אתגר נפשי לא פשוט של איפוק ואפילו ענווה.
"תנו לי להציל אתכם" הוא מסוג המשפטים שאנו כיצורים בעלי תפישת מסוגלות עצמית גבוהה ו"כבוד עצמי" – מתקשים להכיל ולקבל.
קבלת עזרה וקל וחומר קבלתה של אהבה אינה קלה לנו כלל וכלל. על מנת לקבל עלינו להיות מסוגלים להיות חסרים, להרפות, לסמוך ולפנות מקום.
אדם "מלא וגדוש מעצמו" ולחילופין, אדם החושד בסובבים אותו ובכוונותיהם כלפיו, או כזה שאינו מעריך את יכולותיו וכישוריו ואת זכותו להיות נאהב, לא יוכל לקבל אהבה, גם אם זו תורעף עליו בשפע.
***
"שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽה' תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ-֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי-יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ" (ס"א, י').
(נצבים תשעו)