הסכמה לאומית

הפרשה עוסקת במצוות ובהנהגות הספציפיות לישוב בארץ ישראל. המרכזיות שבהן נוגעות לכלל; דיני השופטים, דיני המלך ודיני יציאה למלחמה.
על מלחמת רשות כתוב: ״כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם כי ה׳ אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים״.
בהמשך מפורט על המשוחררים מהמלחמה: בונה בית ולא חנכו, נוטע כרם ולא חללו, זה שארש אשה ולא נשאה , והירא ורך הלבב.
על דעת כל המפרשים מדובר פה במלחמת רשות, כי במלחמת מצווה כולם מחויבים להשתתף ואפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה.
בהנחה שכל הפרק עוסק במלחמת רשות אותה יוזם העם לטובת הרחבת הגבולות או לשיפור המצב הגיאופוליטי שלו, מה החשש הגדול מהפחד של הלוחמים?. הרי היוזמה היא של המלך אחרי שעשה הערכת מצב והוא בטוח בניצחון, והכל באישור הסנהדרין?!.
מדוע נדרש העידוד שנותן הכהן לעם: ״… שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם״, וכן מדוע נותנים את כל ה'פטורים' דלעיל?.
נראה לי כי תופעת המלחמה לא השתנתה מאז ועד היום.
במלחמת מצווה יש קונצנזוס לאומי. מלחמת מצווה שעניינה כיבוש ארץ כנען, מלחמה בעמלק, והגנת ישראל מידי צר, היא מלחמה שבבסיסה קיימת הסכמה לאומית.
יורים על ישראל מעזה. פולשים לשטח ישראל ביום הכיפורים או לוחמים מול עמים המתנכלים לשבטים בארץ כנען – זו אותה תופעה. זו מלחמת מצווה, עם מחוייבות להגן על הבית, על העם ועל המדינה ולכך מחוייבים כולם. אין מורך לב. מתגברים על הפחד ומנצחים. ברור, בעזרת ה'.
מלחמת רשות שונה בתכלית. המלך או הממשלה החליטו על יציאה למלחמה כדי לשפר את המצב של העם. לא בהכרח שתהא הסכמה לאומית. או אז מתחילות המחלוקות בעם.
התורה נותנת גיבוי להחלטת המנהיגות/ המלך והסנהדרין.
גם במלחמת רשות ״ ה׳ אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם״. הסיוע של הקב״ה לא ברור מאליו במלחמה יזומה של המנהיגים, אך מהרגע שיש סיוע וגיבוי ממרומים, ברור שהניצחון מובטח.
אולם למרות הסיוע ממעל, החשש העיקרי הוא משיתוק שיאחז בגייסות.
במלחמת מצווה הלוחם מנצח את הפחד כי אין ברירה. במלחמת רשות, לעומת זאת, היחיד לא תמיד מסכים עם המנהיגות ובוודאי לא כשהוא בחזית והם לא.
לכן במלחמת רשות קובעת התורה את העיקרון של ניפוי כל הלוחמים עם פוטנציאל לפחד, פחד שיכול לשתק את הלוחם ולהדביק את חבריו בו.
לכן גם הכהן מברך את העם כשנמצאים כבר בשטחי הכינוס, בעיקר בנושא אחד ״אל ירך לבבכם״. הפחד האישי הוא נושא מרכזי ואסור שיהיה מידבק.
המסקנה המתבקשת הינה ההבנה שהסכמה לאומית הינה הדבק העיקרי הן לתחושת החובה להילחם והן להתגברות על הפחד האישי.
כאז גם היום, בנושאים של חיים ומוות, עלינו לחתור לקונצנזוס.
(שופטים תשעה)