הרב יגאל גרוס
בזמן התורה, כיוון שלא היו קווי אורך ורוחב במפה, הגבולות נקבעו באמצעות עזרים טבעיים כמו ים או הר
בפרשת השבוע מצווה התורה מספר איסורים החלים על המלך, וביניהם האיסור להרבות לו סוסים שמא ישיב את העם למצרים: "רַק֘ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס". מפסוק זה נלמד עיקרון כללי האוסר לשוב למצרים, וכפי שכותבת הגמרא במסכת סוכה (נא ע"ב) הגולים למצרים לאחר חורבן בית ראשון, נענשו על חזרתם לשם ואלכסנדריה חרבה.
בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה – כיצד רבים מעם ישראל בכל זאת שכנו במצרים, וביניהם רבי סעדיה גאון והרמב"ם, ונראה את התירוצים הרבים שהעלו לפתרון שאלה זו.
תירוצי הפוסקים
מדוע רבים גרו במצרים? נאמרו הסברים רבים:
א. רבינו בחיי (דברים יז, טז) כתב לתרץ, שטעם האיסור הוא שמא ילמדו ממעשי המצרים וידמו להם, ואותם המצרים אינם קיימים היום. קושי בתירוץ זה, שהסיפור על אלכסנדריה שחרבה התרחש לאחר זמן התורה וכבר לא היו קיימים אותם מצרים, ואף על פי כן הגמרא כותבת שיש בכך איסור.
ב. הכפתור ופרח (פרק ה') כתב ששמע מהרב שמואל מבני בניו של הרמב"ם, שאכן הרמב"ם באגרותיו היה מצטער על כך שגר מצרים, והיה חותם בסוף מכתביו ואגרותיו שהוא מיצר על שעבר שלושה לאוין כל יום כאשר נשאר לשהות בה, כך שלפי שיטתו באמת אין פתרון לבעיה זו.
על יישוב זה העירו האחרונים, שלא הגיוני שהרמב"ם ילך למצרים ויישאר בה למרות האיסור. כמו כן כיום, בעקבות מציאת הגניזה הקהירית, התגלו עוד אגרות רבות של הרמב"ם, והוא לא חתם על אף אחת מהן 'העובר בכל יום על שלושה לאוין', כך שהשמועה שקיבל הכפתור ופרח מהרב שמואל ייסודה בטעות.
ג. רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' שג) למד מהפסוק 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה', שהאיסור לרדת למצרים קיים רק כאשר יורדים אליה מארץ ישראל, המקום אליו עלו בני ישראל ביציאתם ממצרים, אבל אין איסור ללכת אליה משאר הארצות.
אמנם, כפי שהעיר הרדב"ז (מלכים שם) קושי בפירוש זה, שעל אף שהפסוק בפרשתנו מציין שהאיסור לרדת קיים דווקא בדרך בה הלכו בני ישראל, מהפסוק בפרשת בשלח וכן מלשון הרמב"ם עולה שעצם הישיבה במצרים אסורה. כמו כן, הרמב"ם עצמו ירד למצרים מארץ ישראל, כך שבכל מקרה תירוץ זה לא מיישב את מעשיו.
ד. הריטב"א (יומא לח ע"א ד"ה אלכסנדריא) טען, שהאיסור קיים רק כאשר עם ישראל נמצא בארצו, שאז מצרים מקבלת מעמד מיוחד. לעומת זאת, כאשר עם ישראל אינו נמצא בארצו- ארץ מצרים נחשבת ארץ ככל הארצות. בדרך זו אפשר להסביר גם את העובדה שהשולחן ערוך לא הביא הלכה זו, כיוון שהיא לא נהגה בזמנו בו עם ישראל לא ישב בארצו.
ה. הרדב"ז (ד, עג) תירץ, שכאשר התורה כותבת שאסור ללכת לארץ מצרים, היא מתכוונת רק לאדם שרצונו להשתקע שם. והוסיף, שלמעשה גם כוונת הרמב"ם הייתה רק לגור באופן זמני במצרים אליה נגרר בעקבות מסעותיו ותלאותיו, ורק בגלל שמונה בעל כרחו לרופא המלך ונאלץ להילחם בקראים נאלץ להישאר.
גם הרב עובדיה (יחוה דעת ג, פא) צידד בשיטה זו, ובעקבות כך וצירופים נוספים בדברי הפוסקים שראינו לעיל, כתב שאין איסור לעיתונאים לנסוע למצרים לסקר את ועידת השלום, מכיוון שכוונתם לחזור ארצה לאחר שיגמרו את עבודתם.
ו. הרב חיים שטיינר ('טובה הארץ' עמ' 52) הביא אפשרות נוספת ליישב, המבוססת על פירוש המהריק"ש (ערך לחם אבה"ע קכח). כפי שעולה מפסוקי התורה ומחז"ל, גבולות הארץ מתחלקים לשני שטחים שונים: השטח שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, והשטח אותו כבש עם ישראל כאשר עלה ביחד עם עזרא לאחר חורבן בית ראשון – שטח קטן בהרבה.
בזמן התורה, כיוון שלא היו קווי אורך ורוחב במפה, הגבולות נקבעו באמצעות עזרים טבעיים כמו ים או הר. כפי שכותבת התורה בפרשת לך לך (טו, יח), הגבול הדרום מערבי של הארץ שהובטחה לאברהם, מתוחם על ידי 'נהר מצרים'. המהריק"ש פירש שנהר מצרים, הכוונה לחלק העיקרי של נהר הנילוס – חלק שבזמן הזה חוצה את העיר קהיר לשניים.
לפי פירוש זה ניתן להסביר, מדוע הרמב"ם למעשה כלל לא עבר על איסור התורה לשוב למצרים. ייתכן שהוא ישב בחלק המזרחי של נהר הנילוס, החלק שלפי פירושו כלול בתוך ארץ ישראל.
(שופטים תשפ"ג)
