הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)מרן הגר"ע יוסף כותב בתשובה בשו"ת יביע אומר חלק ד, יורה דעה סימן י (וכן בחלק י, אבן העזר סימן כח): "גם אחרי כתבי מצאתי להרב הגאון ר' לוי גינצבורג ז"ל בקונטרס תשובות והערות שבסוף ספר ראב"ן […]". גם הרב גבריאל ציננער מעיר באחד מספריו (הלכות נדה, חלק ב, ירושלים תשס"ה, עמ' תתרפ) בלשון דומה מאוד לגר"ע יוסף (חשוב להעיר על דמיון מופלא בין שתי תשובות אלה, וד"ל): "וכן מצאתי להרב הגאון ר' לוי גינצבורג ז"ל בקונטרס תשובות והערות שבסוף ספר ראב"ן […]".
המדובר הוא בפוסק ההלכה החשוב ביותר של הקהילות הקונסרבטיביות במחצית הראשונה של המאה העשרים למניינם – הרב פרופ' לוי גינצבורג. אותו מקור בסוף ספר ראב"ן מצוטט גם בידי ר' ישראל אבא ציטרון, רבה המנוח של פ"ת וחתנו של הגאון הרוגצ'ובי, שקוראו בשם "החכם מהר"ל גינצבורג" (חדושי הרב ציטרון-קיטרוני, פ"ת תש"ע, עמ' 457).
הגדיל לעשות הגרי"י ויינברג, שבאוסף כתביו (כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, חלק א, סקרנטון תשנ"ח, בהוצאת מלך שפירו), סימן כה, פותח את מכתבו בזו הלשון: "לכבוד הגאון המובהק המופלא שבחכמי הדור מהר"ל גינצבורג שליט"א". במהלך האגרת מכנהו רי"י ויינברג בתואר "הדרת גדולתו", וחותם "מוקירו כגאון ערכו". מאחר שרבים מהמשתמשים בכינויי גנאי כלפי זולתם, בתארים "רפורמי", קונסרבטיבי", "ניאו-רפורמי" וכיוצא בזה, לא זכו לכינויי שבח ומעלה כאלה מצד גדולי דור כדוגמת הגר"ע יוסף והגרי"י ויינברג, דומה שמן הראוי לצעוד אחור בטרם פותחים פה על אישיות תורנית רצינית כזו של ר"ל גינצבורג. ר"ל גינצבורג, שבניגוד לר' זכריה פראנקל כבר היה מזוהה לחלוטין עם היהדות הקונסרבטיבית, תרם תרומה אדירה בתחום המחקר התלמודי והנהרת דברי חז"ל. זאת בכל הנוגע לחקר הירושלמי (בדמות ספרי המופת האדירים שלו שרידי הירושלמי מן הגניזה, ניו-יורק תרס"ט, וארבעת כרכי פירושים וחידושים בירושלמי, ניו-יורק תש"א-תשכ"א), אגדות חז"ל (בדמות ששת כרכי אגדות היהודים, ר"ג תשכ"ו-תשל"ה), תורת הגאונים (גאוניקה, ניו-יורק תרס"ט), ותורת הקדמונים (פיוטי יניי, שו"ת רש"י, וגנזי שכטר, עליו להלן). הוא מצוטט אלפי פעמים לאורך ספרות המחקר, וגם בספרות הרבנית, שלא תמיד יודעת לכבדו כראוי לו.
הוא איננו היחיד מבין דמויות החכמה שהעמידה היהדות הקונסרבטיבית. את תרומתו הכבירה של הרב פרופ' שניאור זלמן שכטר לעולם התורה קשה להעריך, בזכות אוצר בלתי נדלה של גנזים שחשף, ושעדיין לא הושלם פיענוחם, הלא הוא הגניזה הקהירית, מבית הכנסת בן עזרא בפוסטאט. בשלהי המאה ה-19 למניינם הוא פעל ללא לאות לשם חשיפת הגניזה, על למעלה ממאה אלף דפיה המופלאים. כך הוביל לחשיפת אלפי כתבי יד נדירים וייחודיים, שהעשירו ומעשירים את עולם התורה בגרסאות נאמנות מדוייקות לספרי יסוד, בתשובות מן הגאונים ומקדמוני הראשונים, בספרים שלמים שלא היו ידועים קודם לכן, באגרות נדירות וחשובות, ושינה ללא היכר את המחקר היהודי וגם את עולם התורה.
[זכור לטוב דב פרידברג הי"ו, שהוזיל מהונו ומאונו, וגייס את מיטב המוחות בתחום המחשוב ומדעי היהדות, לטובת העלאת כל חומר הגניזה הידוע לרשת, לשימוש הציבור הרחב, יחד עם עוד מספר מיזמים תקדימיים ומרשימים במרחב הדיגיטלי. כבר כיום ניתן לגשת לחלק כביר מן החומר הגולמי שנמצא שם באתר:jewishmanuscripts.org, ולעיין באוצר המופלא הזה. גם אפליקציות למכשירים סלולריים מאפשרות גישה לגניזה הקהירית].
הרב שכטר, איש הלכה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו היה הרוח החיה בהחייאת המוסד החינוכי העליון של היהדות הקונסרבטיבית בארה"ב – הסמינר התיאולוגי ליהדות (Jewish Theological Seminar), שהוציא מקרבו הרבה מנהיגים רוחניים לקהילות התפוצות, ושיכן בקרבו כמה מטובי המוחות של העם היהודי בזמנו.
לדוגמה נציין את מי שמעולם לא היה חלק מהתנועה הקונסרבטיבית, אך היה גולת הכותרת של מוסד זה, הרב הגאון פרופ' שאול ליברמן. מי שהיה בזמנו חברותא אישית של הראי"ה קוק, בן-דוד של החזון אי"ש ונשיאו המייסד של מכון הארי פישל לדיינות בירושלים, הינו כנראה חוקר התלמוד המבריק והמרשים בתולדות התחום. תרומתו לחקר התוספתא (בדמות הוצאת מהדורה מדעית של התוספתא וכתיבת פירוש מונומנטאלי – תוספתא כפשוטה, וכן הוצאת תוספת ראשונים), לחקר הירושלמי (בדמות הירושלמי כפשוטו, תלמודה של קיסרין, ועוד), מדרשי אגדה, תורת הרמב"ם ותחומים נוספים – פשוט איננה ניתנת לשיעור ולאומדן.
כך גם חכמים אחרים מבית מדרש זה (מרביתם אורתודוקסים למהדרין בארחות חייהם), כמו הרב פרופ' מרדכי מרגליות (מחבר אנצ' לחכמי התלמוד והגאונים ואנצ' לתולדות גדולי ישראל ומהדיר מדרשים ואוצרות תורניים), הרב פרופ' אליעזר פינקלשטיין, הרב פרופ' אברהם יהושע השל, חוקר התפילה פרופ' י"מ אלבוגן, הרב פרופ' ח"ז דימיטרובסקי, פרופ' א"ש הלקין, בנש"ק הרב אברהם סופר, מהדיר כתבי הראשונים הדגול (בפרט ר' מנחם המאירי), הרב פרופ' יוסף פאור, ועוד.
חכם אחד שהיה חלק אינטגרלי מהיהדות הקונסרבטיבית, אך הכרעתו האישית להתנתק ממנה מסמלת, במידה רבה, את הקושי של סיעה זו לייצר מסגרת חיים יהודיים הלכתיים ברי תוקף, ועם חזון עתידי בהיר, הוא הרב פרופ' דוד וייס-הלבני. חוקר התלמוד החשוב, חתן פרס ישראל, ורב קהילה קונסרבטיבי שעזב בטריקת דלת את המוסדות של הקונסרבטיביות בשל נטייתן להאיץ את תהליכי הליברליזציה והחשש מפני איבוד הזהות האותנטית של היהדות, הינו תלמיד חכם עצום בידיעות ובתרומה ספרותית, בדמות סדרת ספריו "מקורות ומסורות", שמנתחת באזמל חד את התלמוד הבבלי ואת שכבות הכתיבה השונות שלו.
הגם שבין המנהיגות היהודית הקונסרבטיבית והאורתודוקסית שורר במהלך העשורים האחרונים נתק כואב, גם בשל היבטים אידיאולוגיים אך בעיקר בשל החשש האורתודוקסי (המוצדק) מפני חוסר היכולת של הראשונים להציב גבולות חינוכיים ברורים, ולהגדיר יעדים רוחניים והלכתיים בצורה שתואמת את מסורת ההלכה ואת דרישות התורה שבעל פה, תהיה זו כפיות טובה להתעלם מתרומתה המשמעותית של סיעה זו לעולם התורה. זאת בניגוד מוחלט ליהדות הרפורמית, שהכרעתה ההיסטורית להתנתק מעולם ההלכה הובילה לתוצאה המתבקשת – העדר תרומה והשפעה בתחום זה לחלוטין.
האמת צריכה להאמר, שגם הרוב המוחלט של תלמידי החכמים שמייצגים את דמויות המופת של הקונסרבטיביוּת, זכו לחינוך אורתודוקסי ישיבתי קפדן ומעמיק בבחרותם. בוגריו של הסמינר התיאולוגי אינם מחוללים את אותם גלי הדף תורניים שחוללו רבותיהם, והשפעתם ניכרת הרבה פחות משל עמיתיהם בעולם האורתודוקסי. קשה לצפות פני עתיד, אך התחושה היא שגם כאן, עתידה של הקונסרבטיביות טמון בעיקר בעברה המפואר, ופחות ביכולת שלה להעמיד דורות של עובדי ה', גם אם בדרכם. המציאות העגומה מורה אחרת.
אולם, תהיה זו טעות לכרוך את ההנהגה הרוחנית הקונסרבטיבית עם זו הרפורמית. כמו כן, תהיה זו טעות מרה לטעון שהנהגת שתי הסיעות הללו מתנגדת למדינת ישראל ואיננה תומכת בה באופן פעיל, בהון ובסיוע פוליטי סיזיפי, כפי שטוענים אי אלו רבנים. לא כך הם פני הדברים, ואזרחי ישראל חבים הרבה תודות ליהודים נפלאים שחיים בתפוצות, גם אם הם חיים את חייהם הדתיים באופן שונה לחלוטין מהמסורת ההלכתית המוכרת לנו, ושאנו מנהיגים בחיינו שלנו.
(כי תצא תשעה)
