הלנת שכר – פגיעה בנפש העובד

אחת הסוגיות הרגישות בעולמנו העסקי היא אי עמידה בתשלום משכורות לעובדים. כל עובד מצפה לתשלום המשכורת המאפשרת לו לפרנס את משפחתו בכבוד. לא פעם כאשר מפעלים נקלעים לקשיים, הם דוחים את תשלום משכורת העובדים. אזהרה שלא לדחות תשלום המשכורת כתובה ב-ויקרא (יט,יג) : 'לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר' ובפרשתנו (דברים כד,יד – טו) : ' לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא'. בספר ויקרא מדובר בפועל העובד במהלך היום ותשלום שכרו נעשה בלילה. בפרשתנו מדובר בפועל העובד משמרות לילה וזמן תשלום השכר הוא במהלך היום כולו. הצד השווה – מעביד שאינו משלם את שכר הפועל בזמן, הרי הוא עושק את הפועל ועובר על גזל , אף אם בהמשך ישלם את המשכורת.
את המילים 'ואליו הוא נושא נפשו' המופיעות בפרדתנו מסביר הרמב"ן: ' ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד, ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא – כרובי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו. ילמד אותנו בכאן, כי מה שאמר בתורה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, הכונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה'. הרמב"ן מתייחס אל פועל החי בצמצום ואי קבלת המשכורת יכול לגרום למותו ברעב. וזו כוונת התורה 'ואליו הוא נושא את נפשו'. אולם ניתן להסביר אחרת; שלא בפיקוח נפש של העובד עסקינן אלא בפגיעה נפשית קשה. בספר ויקרא העובד מכונה 'רעך', דהיינו, שהעובד נמצא במעמד זהה למעביד. לא בעני. הייתה התקשרות כלכלית כזו שחייבה את מקבל העבודה לשלם תמורה ואם הוא משהה את שכרו של העובד הוא עובר על איסור גזל. לעומת זאת בספר דברים העובד מכונה שכיר עני ואביון, ועוד מוסיף המקרא – 'מאחיך או מגרך אשר בשעריך'. היחס אל עני ואביון מחייב התייחסות מעבר לחובה המשפטית שבין שווים בפעילות מסחרית. איסור הלנת שכר בספר דברים אינה מבטאת רק את זכויותיו המשפטיות של העובד, אלא 'אליו הוא נושא את נפשו'. מדובר ברובד קיומי בכיסופי חייו. ואכן הלנת שכר שכיר לאדם עני נכללת בין המקרים שהקב"ה מואס ומשלם לרשע כגמולו : 'וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת' (מלאכי ג, ד). אמנם ההלכה הביאה בחשבון, שהמעביד ייקלע לקשיים כלכליים ולא יהיה באפשרותו לשלם וכפי שמדגיש ספר החינוך מצות תקפה: 'ומה שאמרו שאין השוכר עובר אלא כשתבעו השכיר, אבל לא תבעו או שאין לו כלום שיפרע לו אינו עובר, שלא חייב הכתוב אלא בשיש לו בביתו או שיכול לפורעו … ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים'.
סוף מעשה במחשבה תחילה. כל מי שמתכוון להעסיק עובדים חייב לוודא שיש לו את הכסף הדרוש לשלם שכרם. אולם אם ארעה תקלה, אעפ"י שאינו עובר על איסור הלנת שכר, יש תביעה מוסרית מהמעביד לעשות מאמצים כבירים להשיג את הכסף גם בוויתור על מצוות דרבנן.
חידוש מצאנו בצוואתו של ה'חיי אדם' (נדפסה בסוף ספרו זכרו תורת משה אות כ"ח): 'ואפילו כשתצטרך לבטל תפלת מנחה בעבור זה עד שתשיג מעות לסלק לו מוטב שלא תתפלל, כי מאחר שתבע הבעל מלאכה אתה מחוייב לסלק לו ובאם לאו עובר על לאו דלא תעשוק ולא תלין, ולא יהיו דברים אלו קלים בעיניכם כי הם חייכם'.
אם כן, אי תשלום שכר בזמן, תשלום חלקי, ניסיונות לרמות את העובד על ידי תשלום חלקי, ללא כל ההטבות הסוציאליות המקובלות כיום היא לא רק פגיעה כלכלית בעובד, אלא היא בעיקרה פגיעה נפשית. "ואליו הוא נושא נפשו".
(כי תצא תשעה)