ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)מה גורם לזוג קשישים לתכנן במשך עשור שלם את מותם המשותף, להכין את ילדיהם לכך ולהתאבד יחדיו? התאבדות בגיל השלישי- איך זה שכולנו אדישים לנושא?
"זה באמת מעניין אותך?", שואלת אותי מיכל שצקי אברהמי בת ה-82, שהוריה החליטו להתאבד לעת זקנה לפני 23 שנים, כשאני מספרת לה שאני מעוניינת לכתוב על התאבדות בגיל השלישי. וזה תמצית העניין. שיעור ההתאבדות הגבוה ביותר בישראל אצל שני המגדרים נרשם בגיל 75 ומעלה, אבל מסתבר שזה לא מספיק מעניין. התאבדות קשישים איננה נתפסת בעיני הציבור כמשהו טראגי, אלא כמעט כלגיטימית, והתופעה איננה מקבלת את הבמה הראויה לה.
ד"ר סנדרין בורשטיין ליפסיקס פסיכולוגית קלינית, מומחית באובדנות ומניעה, חברת ועד עמותה "בשביל החיים"- לתמיכה במשפחות שיקיריהם התאבדו ולמניעת התאבדות, מסבירה מדוע אנחנו לא מתרגשים מהתאבדות בגיל השלישי: "יש לנו תפיסות מעוותות לגבי זקנה. כמו שיש גזענות, יש מושג שנקרא 'גילנות'. אנחנו מדחיקים ושוכחים שכולנו נגיע לשם. יותר קל לנו להרגיש שזה רחוק מאיתנו. זה נראה לנו שמישהו זקן מדרדר פיזית והוא כבר לא מה שהוא היה, אז ברור שהוא בדיכאון וברור שהוא יתאבד. אבל, יש היום יותר מודעות לנושא של דיכאון בזקנה, ויש לזה גם טיפול. רופאים יכולים לתת טיפול קליני נגד דיכאון שיכול בהחלט גם לצמצם את המחשבות האובדניות. התופעה הזו תמיד הייתה, ובקרב צעירים יותר אנחנו רואים ירידה במספרי ההתאבדויות במהלך השנים, ככל הנראה בעקבות התערבויות של מניעה. בגיל השלישי המספרים לא מצטמצמים כל כך, בטח לא באותם ההיקפים של הצעירים".
לפי נתוני אגף המידע של משרד הבריאות, השיעור הגבוה ביותר של התאבדות בישראל נרשם בגיל 75, אחריו בקרב גברים בגיל 64-45 ובקרב נשים בגיל 74-65. מספרי מקרי ההתאבדות הרשמיים ככלל, מוערכים בחסר של כ-30%, ואצל קשישים- המספרים עלולים להיות גבוהים בהרבה יותר, כפי שמסבירה ד"ר בורשטיין ליפסיקס: "ההנחה היא, יותר בזקנה מאשר בגילאים אחרים, שיש הרבה מקרים שאנחנו לא מגדירים כהתאבדות כי אי אפשר באמת לדעת האם זו הסיבה למוות. למשל, בזקנה יש הרבה תאונות בבית, טעויות במינונים של התרופות וכו'- אבל איך אנחנו יודעים שזה לא מישהו שהפיל את עצמו מהכיסא שהוא עמד עליו? הרי הכל הרבה יותר שביר, ואז יש איזו שהיא פציעה שממנה מדרדרים ומתים- יכול להיות שזה מתוך סוג של רצון לגמור את החיים, להתאבד. אותו דבר עם טעויות במינונים של תרופות- מתייחסים לזה כטעות אבל אנחנו לא יכולים באמת לדעת. יש מקרים שלא ניתן להגדירם כהתאבדות, ולעתים יש אף הימנעות מלהגדירם כך".
ההזדקנות מאתגרת. לרוב פורשים מהתעסוקה, משגרת העבודה ומתפקידים חברתיים שונים, ישנה ירידה משמעותית בתפקוד ובמצב הבריאות, חולי במחלות כרוניות, טיפול בבן או בת זוג חולים ומוגבלים, אלמנות, צמצום המעגלים החברתיים, מוות לא צפוי וטרם זמנם של בני משפחה צעירים יותר, צורך בשינוי מגורים או מעבר לדיור מוגן או למחלקה סיעודית, והרבה הרבה בדידות וחוסר רלוונטיות. לא נשמע זוהר במיוחד. כל אלו יכולים להשפיע משמעותית על מצבו הנפשי של הקשיש ולהעלות את הסיכוי שייפתח דיכאון.
"התאבדות היא לא מתוך גורם אחד, תמיד יש איזה רקע, איזו שהיא נטייה אישיותית, אבל גם יש גורם, טריגר נוסף. באופן כללי וגם בזקנה, דיכאון זו סיבה מאוד משמעותית. כשאנחנו מדברים על זקנה אנחנו מוסיפים גם את הנושא של הבדידות, אובדן של תמיכה חברתית. גם להידרדרות הפיזית ולמחלות הכרוניות יש משמעות אבל זה לאו דווקא קשור. יש גם אובדן, ככל שאתה מזדקן אתה מאבד יותר בחיים, יותר אנשים קרובים, ויורד לך ה'סטטוס'- אתה הופך להיות פחות ופחות בעל ערך בחברה. ככה החברה שלנו בנויה. ובאמת, בחברות יותר מסורתיות כמו בחברה הערבית וגם בחברה האתיופית- יש פחות התאבדויות ככל שהגיל עולה", מתארת סנדרין.
"יש לנו תפיסות מעוותות לגבי זקנה. כמו שיש גזענות, יש מושג שנקרא 'גילנות'. אנחנו מדחיקים ושוכחים שכולנו נגיע לשם. יותר קל לנו להרגיש שזה רחוק מאיתנו. זה נראה לנו שמישהו זקן מדרדר פיזית והוא כבר לא מה שהוא היה, אז ברור שהוא בדיכאון וברור שהוא יתאבד"
בחייהם ובמותם לא נפרדו
צילה ויוסף אברהמי רצו למנוע מעצמם את כל זה, ולחסוך טרחה מאהוביהם. לפני 23 שנים, בשנת 1995, עשר שנים לאחר שתכננו את מותם המשותף ושיתפו את ילדיהם בכוונותיהם, הם שמו קץ לחייהם, יחדיו. "עשר שנים ההורים שלי תכננו את מותם. הם אמרו לנו- 'אנחנו תכננו את החיים שלנו, את החתונה, את הילדים, הכל, אין שום סיבה שלא נתכנן גם את המוות, המוות הוא חלק מהחיים. לעת בגרותנו אנחנו לא רוצים ליפול לנטל על הילדים שלנו'. אמא שלי הייתה בת 83 ואבא שלי בן 84. אז, לפני 23 שנים, הם נחשבו לזקנים. המדע השכיל להאריך את החיים אבל לא תמיד את איכות החיים, וההורים שלי החליטו לתכנן את מותם ולקחו את גורלם בידם", מתארת מיכל שצקי אברהמי, בתם של השניים. "הם הכינו אותנו לזה, אספו מידע מכל העולם, הביאו לנו הרבה חומר כתוב בנושא מהארץ ומחו"ל ולקחו אותנו למקומות. אותי, למשל, הם לקחו לבית אבות בכרמל, שם היה גר האח של אמא שלי, שהוא מבוגר ממנה. זה היה די קשה לראות. אנשים בקושי מתפקדים, בחדר מטר על מטר. בדרך חזרה הביתה, במורדות הכרמל, אבא שלי שואל אותי- "נו, מה את אומרת על החיים האלה? איזו איכות חיים זו?", אמרתי לו- "אבא, עדיף שתסתכל על הנוף היפה שנשקף לכיוון הים התיכון". מאוד הבנתי אותם מצד אחד, הבנתי את הרציונל, הם לא רוצים לסבול ולא ליפול נטל על אף אחד, אבל לא קיבלתי את זה בקלות, בכל זאת, זה להיפרד מהורים ביום אחד, זה לא פשוט. אמרתי להם- "אתם אנשים שכל החיים שלכם עזרתם לכל כך הרבה אנשים, ואתם צריכים לקחת בחשבון שמגיע יום שגם אנחנו רוצים לעזור לכם. צריך גם להיעזר, לא רק לעזור". אבא שלי השיב- "נימוק מאוד חזק וחכם אבל לא מתקבל על דעתי". אמא שלי אמרה- "בשביל מה אנחנו צריכים שייקחו ויחזירו אותנו מבתי חולים? בשביל מה לי ולאבא את זה, ובשביל מה לכם את זה?", מספרת מיכל.
"עשר שנים ההורים שלי תכננו את מותם. הם אמרו לנו- 'אנחנו תכננו את החיים שלנו, את החתונה, את הילדים, הכל, אין שום סיבה שלא נתכנן גם את המוות, המוות הוא חלק מהחיים. לעת בגרותנו אנחנו לא רוצים ליפול לנטל על הילדים שלנו' "
צילה ויוסף רצו להתאבד כשהם צלולים ומסוגלים לעשות זאת. הם קבעו את התאריך בינם לבין עצמם שנה מראש, בחרו חודש בו אין לאף אחד מבני המשפחה יום הולדת- חודש פברואר, ועשו זאת. "הם הכינו אותנו, אבל לא ידענו את התאריך המדויק", משתפת בתם. "אמרתי לאחי שאני מרגישה שזה הולך וקרב, ושידבר על ליבם שיידחו את זה. הם אמרו לו- "זה לא בא בחשבון, אם נדחה למחר- מי יידע אם נוכל לעשות את זה". במשך כל השבוע הזה הייתי בדריכות רבה. בכל יום חמישי הייתי קונה פרחים ומביאה להם הביתה, כי אמא שלי הייתה אומרת שבית בלי פרחים זה לא בית. הבאתי את הפרחים בערב והרגשתי 'חשמל' באוויר. נתתי לאמא שלי את הפרחים וראיתי שהיא לא כל כך יודעת מה לעשות איתם. למחרת הבנתי. ההורים שלי השאירו המון פתקים על החפצים שלהם, כתבו למי הם רוצים לתת אותם. הם עשו הכל מאוד שקול, מסודר ומאורגן, והכד של הפרחים כבר היה מסודר ועם פתק. כשיצאתי החוצה היא ליוותה אותי ורצתה לחבק ולנשק אותי ואני כבר הבנתי שזה חיבוק פרידה. בטיפשותי, לא רציתי להתחבק איתה כי חשבתי שאם אני לא אפרד ממנה היא לא תיפרד ממני. למחרת, ביום שישי בבוקר, התעוררתי ב-5 בבוקר כולי ברעדה, אמרתי לאיש שלי: "ציון, הם עשו את זה"", מתרגשת מיכל. כשהרופא הגיע לאמת את מיתתם, שאלה אותו מיכל מהי שעת המוות. הוא ענה לה: "בסביבות השעה 5".
"אמי ליוותה אותי ורצתה לחבק ולנשק אותי ואני כבר הבנתי שזה חיבוק פרידה. בטיפשותי, לא רציתי להתחבק איתה כי חשבתי שאם אני לא אפרד ממנה היא לא תיפרד ממני. למחרת, ביום שישי, התעוררתי ב-5 בבוקר כולי ברעדה, אמרתי לאיש שלי: 'הם עשו את זה' "
שומעים בקולה החזק והצלול של מיכל, שבעוד שנה תגיע לגיל בו אמה נפטרה, שהיא כואבת את אובדנם של הוריה, בטרם עת- על אף גילם- עד יום זה. "בתור הבת שלהם, הפרידה מאד קשה וזה חלל שלא נפתר. על הקבר שלהם כתבנו- 'האוהבים והנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו', כי הם ביקשו להיקבר בארון אחד. אלה היו ההורים שלי. באמת הייתי רוצה להחזיר להם כגמולם למרות שאי אפשר, כי הם נתנו בלי סוף. הם היו הורים ראויים לאהבה והערצה והייתי מאוד רוצה לעזור להם לחיות עוד קצת. אם הייתה להם מחלה שניתנת לריפוי, אולי הייתי יכולה באמת להקל עליהם ולגרום לזה שהם יהיו איתנו עוד קצת, כי הם באמת מתו בריאים לגמרי".
הוריה של מיכל, שהייתה להם סביבה תומכת וקרובה, התאבדו מתוך רצון להימנע ממצוקה ומהפיכתם לעול. בגיל השלישי יש התאבדויות מסוג זה, ויש התאבדויות שמגיעות כבר בשלב המצוקה, הבדידות והקושי שיוצרים נטייה לאובדנות- את אלו ואת אלו ניתן וחשוב למנוע- הרבה יותר משעה אחת קודם- עם תשומת לב מספקת מבחינה מערכתית וחברתית. למבוגרים החיים בתוכנו יכולים להיות חיים ארוכים ואיכותיים יותר, ומציאות בה יש מהם המעדיפים למצוא את מותם מאשר לחיות- היא אות קלון עמוק לחברה ולמדינה שלנו. עם קצת יותר מודעות, ניתן יהיה למנוע את המקרים הבאים.
