"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". אמרה זו המיוחסת ללוי אשכול, הייתה לראש פינה בהבטחות של מנהיגים ופוליטיקאים (לא רק) למיניהם. כמה רבים הם המבטיחים ואינם מקיימים. לפעמים בזדון ובכוונה תחילה, לעתים בשגגה ובהיסח הדעת.
לא פחות מאשר המעשה והכוח, הדיבור הוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על חיינו. ללא אמצעים טכנולוגיים משוכללים, וגם בהיעדר דיביזיות משוריינות ומוטסות, בכוחו של הדיבור לבנות עולמות ולהחריבן. העוקב אחר תולדות העולם מגלה שלא אחת אמירה של מנהיג הכריעה גורלם של מאות ואלפי בני אדם.
עיון בעולמה של תורה מגלה את מקומו החשוב של הדיבור במורשת ישראל, הן בפן הרעיוני-הגותי, הן בפן הנורמטיבי-מעשי. "בעשרה מאמרות נברא העולם", מלמדת אותנו משנת אבות, בעקבות דיוק ודקדוק במעשה בראשית.
לאמור: לא רק העשייה עיקר אלא ה"מאמר", ה"ויאמר אלוקים" שקדם לה. וכך מודגש גם בדברי נעים זמירות ישראל (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם".
אכן, לצד כוח היצירה שבמלים, טמון בהן כוח הרס רב. בעולם המודרני, שהרבה מתכניו בנויים על מלל ודברים הרבה, יש לפסוקים שבפרשתנו עצמה מיוחדת: "מוצא שפתיך תשמור ועשית, כאשר נדרת לה' אלקיך, נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד).
לצד הפן הפורמלי, של החובה לקיים נדר ("כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו"), יש כאן הדגשה חוזרת ונשנית על שמירה ועשייה, "תשמור ועשית".
חלק מהפרשנים, נטו – כמו במקומות אחרים במקרא – להסב את ה"שמירה" על המחדל, חובת אי העשייה והזהירות מפני הוצאת דברים לבטלה, שלא במקום הצורך, ואילו את ה"עשייה" הסבו על המעשה האקטיבי, שגם כאשר מוציא אתה דברים מפיך – היזהר בתוכנם.
ומכל מקום, יש כאן אזהרה רבתי על הדיבור ועל השמירה שמתחייבת הימנו. בעולם שבו התחייבות פומבית של אדם לתרום כסף למטרות צדקה אינן תמיד בנות מימוש, הבטחות של פוליטיקאים אינן שוות הרבה, והצהרות שנישאות ברמה במהלך משא ומתן מסחרי או בדו שיח בין ידידים מופרות לא אחת עוד בטרם נפרדו הצדדים, יש משמעות מיוחדת לאזהרה זו.
ויושם אל לב: ההדגשה על שמירת מוצא השפתיים היא לא רק בשל הפגיעה באימון המקבל או בגין תוצאותיה המשפטיות ובנזק שנושאת עמה הפרת ההבטחה, אלא יש לה ערך עצמאי.
הבטחות – יש לקיים, ומוצא שפתיים אינו דבר של מה בכך. ולא לחינם נקטו חכמים הראשונים בלשון חריפה ושנו כלל גדול (בבא מציעא ד, א): "מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".
במובן רחב יותר, נוגעת אזהרה זו כמובן לא רק ל"מוצא שפתיים" משפטי או מעין-משפטי, דוגמת הנדר והנדבה שמופיעים בהקשר לפסוקים אלה, אלא לכל דיבור שאדם מוציא מפיו. וטעמו של דבר, כפי שפירש האבן עזרא על אתר, ש"אחר שיצא הדיבור – לא תוכל להשיבו", והריהו – כמשל שמשלו חז"ל – כחֵץ שיצא לדרכו ולא ניתן עוד להשיבו.
אחד התחומים המרתקים בחקר המשפט העברי הוא היחס שבין הפן ה"משפטי" של ההלכה לבין הפן ה"איסורי" שבה. במערכת זו תופשות הלכות הנדרים וחובת שמירת מוצא הפה מקום מרכזי הן בתחום המשפט הפרטי, הן בתחום המשפט הציבורי. למרות שמקורן, לכאורה, הוא בחלק ה"איסורא", שבתורה (ומכאן קביעתן ב"שולחן ערוך" בחלק "יורה דעה" ולא ב"חושן משפט"), משמשות הלכות נדרים בסיס להרבה הלכות משפטיות מובהקות.
כך, לדוגמא, בדיני הקניין. למרות שמלכתחילה דרש המשפט העברי מעשה (כגון הגבהה, מסירה או מסירה) כתנאי מקדמי ליצירת קניין, ברבות הימים הלך ונשתכלל "קניין הדברים" והוקנה לו תוקף, בין השאר, מתוך הסתמכות על דיני הנדרים.
גם במשפט הציבורי, נעשה שימוש בהלכות אלה כדי לכפות מנהיג שהבטיח לציבור לעשות או להימנע מעשיית מעשה מסוים, לעמוד בהבטחתו. על בסיס זה, השתית במקרה אחד פרופ' מנחם אֵלון, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, את חובת כיבודם של הסכמים קואליציוניים, למרות ההנחה המקובלת שבמציאות ימינו הסכמים כגון אלה אינם מבטאים התחייבות משפטית רגילה, שניתנת לאכיפה, ומעיקרם נועדו רק לשם "הצהרת כוונות", הא ותו לא (בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1)749).
אגב הילוכו המעמיק בסוגיה זו, עמד השופט אלון על ההבחנה שקיימת במשפט העברי בין הבטחה שניתנה ליחיד להבטחה שמכוונת כלפי הציבור: " החל מן המאה השלוש-עשרה נקבע העיקרון, שלפיו עסקה משפטית, הנעשית על-ידי הציבור, תקפה, אף אם לא נלווה לה מעשה קניין, בניגוד לעיקרון שבמשפט העברי הדורש בדרך כלל מעשה של קניין כדי לתת תוקף לעיסקה משפטית: "שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין, במקום שיחיד צריך קנין' (תשובת מהר"ם מרוטנבורג, מובאת במרדכי, בבא מציעא, תנז-תנח)… אמנם, יחיד שנתן הודאה – אינה תקפה אלא אם ניתנה בפני שני עדים שאמר להם 'אתם עדי', וזאת משום שמניחים אנו, שהודאה שניתנה בין שני בעלי הדין בלבד אין בה משום גמירות הדעת, ולכן יכול המודה לומר 'משטה אני בך' (סנהדרין, כט, ע"א); אך אין הדבר כך בהודאה שניתנה על ידי רשות ציבורית. וכל כך למה? משום: 'שאם נאמר זה ביחיד המודה, לא נאמר זה… בציבור שמודים, שאין דרך הציבור להשטות' (שו"ת הריב"ש, תעו; ועל פיו פסק הרמ"א בשו"ע, חו"מ, פא, א)".
סוף דבר: "מוצא שפתיים" ו"דברי פה" צריכים גם שמירה, שלא להרבות בהם שלא לצורך, קל וחומר לא באופן שיפגע באחר, אך לא פחות מכך – במידה ונעשו – צריכים הם "עשייה", עמידה בהבטחות, קיום ומעשה.
בהכותנו "על חטא שחטאנו לפניך בדיבור פה", זכור כי אין הוא מכוון רק כלפי דיבור שיש בו לשון הרע ורכילות, אלא גם כלפי דיבור מן השפה ולחוץ, הבטחת פה שאין עמה קיום ומעשה.
(כי תצא תשעה)
הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים
השארת תגובה