היהודים – עדה או מחנה?

אחת המצוות שבהן נצטווה משה רבנו במדבר נזכרת בפרשתנו: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת".

כדרכו, עומד הרי"ד סולוביצ'יק על הדואליות, הביטוי הכפול, שהוצב בפסוק כמבטא את תכלית הקריאה: "מקרא העדה" מזה, ו"מסע המחנות" מזה.

לפי פרשנותו הנפלאה, כל אחת משתי דרכים אלה מבטאת סוג שונה של התכנסות והתקהלות.

הדרך האחת, "מסע המחנות", מיושמת דרך כלל בשעת סכנה או תנועה ממקום למקום. כאשר ה'מחנה' צופה פני אויב משותף, נשמע קול חצוצרות האזעקה (או, בתרגום ללשון ימינו, התראות "צבע אדום"), הכל נכנסים למקלטים או לשוחות, ומכינים את ה"מחנה", כלי הנשק ואמצעי ההגנה כדי לקדם את פני הרעה. כך גם כאשר יש צורך ב'הסעת' המונים ממקום למקום. ההתכנסות וארגון ה'מחנה' נעשים משיקולי יעילות, ארגון וסדר, ולא בשמו של אידיאל נשגב ומרומם.

תופעה זו אינה מיוחדת לבני האדם. כך נוהגים גם בעלי חיים. כאשר הם חשים בסכנה המתרגשת ובאה עליהם, או כאשר הם מבקשים לנדוד למקום חדש (ע"ע נדידת העופות), הם מצטרפים ללהקות גדולות, מקווים שבכוחות משותפים יוכלו לאויב הבא עליהם ולתלאות הדרך.

הדרך השנייה, "מקרא העדה", מיוחדת לבני האדם. הם מתכנסים אל מקום אחד, מרצון, לא מאונס,  ומתגבשים לקהילה אחת כדי להציע חזון משותף, להיות שותפים לאידיאל נשגב, למימוש רעיון גדול.

החצוצרות שעשה משה נועדו בראש ובראשונה "למקרא העדה", לשון עֵדוּת.

'עֵדָה' אינה רק תוצר של סכנה חיצונית, פריו של כורח הסכנה, אלא תוצאה של רצון משותף ליצור משהו חדש. סך כל בני העדה גדול מסכום חלקיה-אנשיה. במקרה זה לא נוצר רק "מחנה", ברית גורל, ארגון טכני של יחידים המתקבצים אל מקום אחד וצועדים לקראת יעד גיאוגרפי משותף, אלא "קהילה", קהילת יַחַד הפועלת להגשמת ייעוד משותף.

לא מדובר בשוני טכני, חיצוני, אלא בשוני מהותי. המחנה – גודלו, הרכבו, היקפו – מושפע מן האויב שמולו, שמגיע מן החוץ. הקהילה – מודרכת ומוכוונת מבפנים, על ידי אנשיה-שלה.

במהלך הדורות היה העם היהודי גם ל"מחנה" גם ל"עֵדה-קהילה".

בתקופות מסוימות, של רדיפות וגזרות, למן גזרות פרעה במצרים ועד לימי השואה, היו היהודים ל"מחנה". קיבוץ אנשים שלא תמיד יש להם מכנה משותף, ופעולותיו מוכוונות מכוחו של אויב חיצוני. במידה רבה, ה'מחנה' הוא פרי גורל משותף, לא פריו של ייעוד משותף. בתקופות של שעבוד נאנסו היהודים לעשות מה שנגזר עליהם. ויותר ממה שיכלו לתכנן את צעדיהם, במחשבה תחילה, הגיבו לאיומים ולסכנות שניחתו עליהם בעל כורחם. הם היו 'אחֵרים', 'עִבְרִים' – כל העולם כולו מעבר אחד והם מן העבר השני.

בתקופות אחרות, וכך בעיקר בימינו, "דור החופש והדרור" (ולו יחסית לימים עברו), ראויים היהודים להיות "עדה". קהילה המציבה לפניה משימות ערכיות, חזון רוחני, יעד וייעוד של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ופועלת במשותף להגשמתם.

היעד המשותף רחב וגדול הרבה יותר מן המפריד והמפלג. אנו מדברים בשפות שונות, גרים במקומות שונים, אבל חולקים לא רק אותו גורל אלא גם אותו ייעוד.

כאשר אנו מתפללים על החולה, אנו מברכים אותו ברפואה שלמה "בתוך שאר חולי ישראל". כאשר אנו מנחמים את האבל, אנו מאחלים לו שהמקום ינחמו "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". אנו בוכים יחדיו ושמחים יחדיו. זהו כוחה הגדול של קהילת היַחַד והייעוד, ערבות הדדית ואחריות משותפת. "כל ישראל ערבים זה בזה".

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת". זהו קולן הגדול של החצוצרות. חצוצרות שכל דור צריך לעשות לו "משלו". והכל "לפי הזמן והמקום והעניין".

(בהעלותך תשפ"א)