הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)בפרשתנו אירוע אסטרטגי יוצא דופן. מלך מואב חש מאויים מהתקרבות ישראל לארצו, שמא יהיה גורלו כגורל האמוריים. ב'הערכת המצב' האסטרטגית עלה שסוד עוצמתו של עם ישראל אינו מצוי בתחום הקונבנציונאלי: "שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך הארץ וכו'. מה שור כחו בפיו, אף אלו כחן בפיהן וכו'. מה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחין בתפלתן" (במדב"ר כ, ד). כדי להכריעו היה צורך לגייס 'קוסם' (יהושע יג, כב) שמיוחסות לו יכולות בלתי קונבנציונאליות דומות: "אמרו להם אף אנו נבוא כנגדן עם אדם שכחו בפיו" (במדב"ר שם). "שהיו ישראל נוצחים מלחמותיהם בתפילות, ולא בגבורה ולא כמנהג הטבעי. ולכן ביקש את בלעם לקללם, שהיה גם כן כוחו בפיו" (אברבנאל במדבר כב ב).
הכתוב מתאר היערכות ל'מערכה' האסטרטגית. את הנשק החליפו 'מילים' ובמקום תקיפה צבאית המתנהלת מעמדה השולטת על המרחב, עומד 'קוסם' המבקש לפגוע באויבו באמצעות קללותיו.
"מ'ברכותיו' של אותו רשע" אתה יודע מה רצה לקלל (סנהדרין קה ב) ומה היו היעדים האסטרטגיים הלאומיים ב'בנק המטרות', כמוקדים של כוח וחוסן לאומיים, שאותם ביקש לתקוף. בין היתר ביקש לתקוף את האהלים והמשכנות: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". חז"ל דרשו שהתכוון למבנים אסטרטגיים של קדושה ושכינה: "בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין שם), "אוהל מועד" (במדב"ר יב), המקדש (רש"י במדבר כד ה) ובמיוחד האהלים המשפחתיים של ישראל, בו מתייחד התא המשפחתי היהודי. בלעם מבחין בצניעות שבפתחיהם, שאינם "מכוונין זה מול זה" (רש"י שם) ומזהה שכינה ששרתה בהם: "איש ואשה שכינה ביניהם" (פס"ז בראשית ב).
"בלק שאל: איך אתה רואה את העם מראש הפעור, מה יחסו לצניעות ולמוסריות של המינים? הנה בלעם רואה לפניו את המחנה "לשבטיו", את אהלי יעקב ומשכנות ישראל וכו'" (רש"ר הירש, במדבר שם).
התשובה הייתה: "מה – טבו": לא "מה יפו" אלא "מה – טבו"; "בתיך" מתאימים לחזון המוסר ולטובה האמיתית של אומה, בין שהם אוהלי עראי של יעקב ובין שהם משכנות קבע של ישראל וכו'. נאות המשפחה של ישראל הם כ'נחלים', כ'גנות': הם נחלי מים המביאים ברכה והם עצמם גנות ברוכות. כל בית וכל ענף משפחה מעביר אל הדור הבא את ברכת השלום הגופני, הרוחני והמוסרי, ומבחינה זו הוא משול לנחל; והוא עצמו – בכל הווה – הרי הוא גן אדם שברכה גופנית, רוחנית ומוסרית שורה בו. בייחודם הם נחלים המושכים את מימיהם באפיקים שונים, אך כולם חוזרים ומוליכים את הישגיהם לנהר אחד, ויחד עם זה הרי הם גנות שפרחן ופריין מתברך מנהר משותף. וכו'. את נועם הרוחניות העדינה והאצילה עם האומץ וכח העמידה". (שם)
בלעם ראה בתא המשפחתי 'יעד אסטרטגי', 'מולקולת יסוד' שממנה מורכב החוסן החברתי והלאומי, הנובע ממקור ייחודי של 'קדושה', ועל כן מבקש לתקוף אותו ולקעקע את עוצמתו.
משלא עלה בידו לקללו, הציע נשק בלתי קונבנציונאלי חילופי, ציני ונבזי. "אמר להם אלהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו'. בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים והושיב בהן זונות וכו'" (סנהדרין קו א). למרבה הצער, מזימת הפיתוי של נשות הנכר 'פעלה', "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה א). הכישלון הביא למשבר נוראי, "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (שם ט) ובתוכם נשיא בישראל.
בלעם ש'בא לקלל נמצא מברך' על אחת מאושיות הקיום היהודי. "עד שהן במצרים עבדו אלילים ואעפ"כ לא היו פרוצין בעריות שנאמר 'גן נעול' וגו'. ובשעה שירדו למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו שנאמר איש וביתו באו, לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן, אלא כל אחד באהלו צנוע. ואפילו כשהיו ששים רבוא במדבר כך היו צנועים. ולא היה אחד מהם פותח פתחו כנגד פתחו של חברו, כיון שצפה בלעם וירא ישראל שוכן לשבטיו, התחיל משבחן מה טובו אהליך יעקב" (ילק"ש רמז תשעא).
(נצבים תשעה)
