תוכנית א', תוכנית ב'

בסיום פרשת שמות משה מאוכזב משליחותו. פרעה הכביד את העבודה על בני עמו ויחסם המזלזל של בני ישראל אליו החריף. הפרשה שלנו אינה המשך ישיר של הסיפור הזה אלא פותחת בהתגלות מחודשת. יש תחושה שבמעבר בין הפרשיות נעשה "ריסט" והקב"ה פונה לדרך חדשה. ההתגלות בפרשה הזו מבשרת על טקטיקה חדשה לגאולה. מדובר בפרשיה מפורסמת ביותר מפני שהיא נושאת בתוכה את מה שייקרא לימים "ארבע לשונות גאולה".
" והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".
מנקודת המבט של הפסוקים האלה אפשר לשמוע את תוכנית המגירה, תוכנית ב' המוצעת כאן: הקב"ה יפעל בעצמו, יוציא, ויציל, יגאל ויקח. ואז, בסופו של תהליך "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". המשתמע מן התוכנית החדשה הוא שמשה צדק, אין סיכוי שבני ישראל יאמינו לו ולאלוקיו. להם לא ברור להם כלל מדוע זה שלח להם שליח שמדבר גבוהה גבוהה בשעה שהם כה כואבים וטרודים.
מתברר, שכדי להבין מהי אלוקות, עליהם לעבור תהליך ממושך ולסגל לעצמם שפה חדשה לגמרי שבה יש מקום לרעיונות גבוהים. רק אז, כשהמבט יהיה מורם, ייראה לפניהם מושיעם במלוא הדרו.
עיון בשלבי הגאולה המתוכננים מגלה את מהותה של בעיית הגלות ומבאר היטב את סיבת כשלונה של תוכנית א'. הגלות מכילה סבל וייסורים (ולכן – "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים"). היא גם מכילה עבדות, כפיפות לאחרים, אובדן הרצון העצמי וחירות המעשה (ולכן – "והצלתי אתכם מעבודתם"). היא מכילה גם היעדרו של גואל. משמעות היעדרו היא שאין בגלות אפילו צל צילו של אופק ומחשבה קדימה, הרי שעיקרה הוא בחוסר משמעות ואובדן חירות המחשבה (ולכן – "וגאלתי אתכם").
תיאור שלושת ההיבטים הקשים של הגלות מצוי כבר בהבטחה לאברהם בברית בין הבתרים. "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, ועינו אותם…". העבדות והעינוי הן מקבילות מדויקות לסבל ולעבדות המתוארים כדבר שנחלצים ממנו בתהליך הגאולה בפרשתנו. ואילו הגרות מקבילה לחסרון הגואל בפרשיה שלנו. הגר הוא אדם שאין לו קרוב וגואל ואין לו אדם שיתייצב לימינו בעת צרה וצוקה. מפני שהוא אינו משתייך לשום מעגל חברתי אין לו איש לבטוח בו, והוא בודד ומיואש.
סדר הדברים בפרשת בין הבתרים הוא הפוך לפרשיית הגאולה שכאן. הסדר בפרשתנו הוא סבל-עבדות- גאולה. ואילו שם, בפרשת ברית בין הבתרים, ההפך: גרות-עבדות- עינוי. סדר הפסוקים מחויב מן הסיטואציה. פירמידת הצרכים של מסלו מסבירה את המידרג שנוצר. מי שהישרדותו עומדת על הפרק והוא סובל סבל מתמיד ומציק, אינו יכול לחשוב על דברים שהם מעבר ליום יום ולקיום גופו. אולם מי שגופו נרפא יכול לעסוק באיכות החיים שלו, בשאלות של בטחון כלכלי ושל יציבות וודאות באשר לעתיד.
אמנם, אדם שהפסיק לסבול ייסורים והוא נתון במצב של עבדות, אינו יכול לתת דעתו לשאלות ברמה גבוהה יותר כיוון שהביטחון והיציבות שלו מעורערים. רק כאשר ישתחרר מן העבדות יוכל להבחין בצורך שלו להשתייך לקבוצה, לתור אחר משמעות ומימוש עצמי. רק לאחר השחרור הפיזי והיציאה מן השעבוד יוכלו בני ישראל לקבל ולהבין את משמעות האלוקות.
עיקר השוני בין תוכנית א' לתוכנית ב' הוא ההדרגתיות. אם בתחילה הקב"ה ביקש להציע חילוץ מיידי, כעת מתברר שהגאולה לא תבוא באותות ומופתים, אלא בתהליך מתמשך.
ההודעה של הקב"ה על תוכנית הפעולה החדשה – אותן "ארבע לשונות גאולה" – לא נותרה כהצהרה לשעתה, והפכה למושג. בכל מקום שחז"ל מזהים את המודל של התפתחות מודרגת מובנית אך גם מתוכננת, שסופה ידוע מראש חוזר ועולה הדימוי של לשונות הגאולה.
מכאן לקישור בין ארבע כוסות בפסח לבין ארבע לשונות אלו. לפי רש"י הכוסות מלוות את תהליך ההתפתחות של ליל הסדר. בתחילה שתיית הכוסות מעורר את התיאבון, הן פתיח לסעודה ולכן ניתן להרבות בשתייה גם בין הכוסות הראשונות. בשלב כלשהוא השתייה הופכת להיות שתיה של שמחה, הודאה והלל, כאן צריכה השתייה להיות מדודה ומדויקת שלא תפגום בעמדה הרוחנית הנצרכת למעמד. מדובר בארבע כוסות זהות, אבל בכל אחת מטען שונה לפי המיקום על רצף ליל הסדר והתפתחותו, מצורך הגוף לצורך הנפש. הכוסות הראשונות מסמלות סקרנות ואילו האחרונות את הדרמה ואת התרוממות-הרוח.
רש"י בפרשת שלח מבאר שארבע כנפות חייבות בציצית כנגד ארבע לשונות של גאולה. הציצית היא התזכורת לחובת קיום המצוות ולנוכחותה של המשמעות בחיינו. ההתנפנפות של ארבע הכנפות כאחד רומזים יחד לשלבי הגאולה שכל אחד מאיתנו נדרש לעבור יום יום מול עצמו, להתעלות מעל שעבוד היום יום מעל הקשיים והבעיות, ומעבר להשקפה הזמינה והנוחה ולהתרומם למדרגת רתימת כל הכוחות הללו לראיית ה' ולהיגאלות אישית וכללית.
(וארא תשעז)