צדקה תרומם גוי

בפרשתנו מצווה התורה על הצדקה: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו', לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו, וגו', די מחסרו אשר יחסר לו" (דברים טו ז-ח).
מדוע יש צורך לצוות על הצדקה במצוות מפורשות מדאורייתא, הרי הצדקה והחמלה לנזקקים הם אבני יסוד מוסריים אוניברסליים? האם ניתן להסיק מכך שלתורה יש סטנדרטים גבוהים יותר של רגישות מוסרית, צדקה וחסד?
שתי מצוות בצדקה. אחת מצוות עשה: "לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב, כלומר שנתן מממוננו למי שיחסר לו, ולחזק העני בכל מה שצריך למחייתו בכל יכלתנו. וכו'" (החינוך תעט, סהמ"צ לרמב"ם עשה קצה). ואחת לא תעשה: "שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים, בדעתנו חולשת ענינם ויש בנו יכולת לסעדם, וכו', אבל הכן לבבך על כל פנים במדת הנדיבות והחמלה" (החינוך תעח, סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רלב)
בפרשתנו ביטוי מיוחד: 'אביון' ולא רק 'עני', שכן: "'אביון' דל 'מעני', ולשון 'אביון' שהוא תאב לכל דבר" (רש"י דברים טו ד, ויק"ר לד ו). אולם יש בכך גם דרישה לרגישות לנזקקים ולתלותם הקיומית והפסיכולוגית: "בכך נבדל 'אביון' מ'עני'. 'עני' – משורש 'ענה' – מורה על תלות הקיום, ו'אביון' מורה על תלות הרצון הנובעת ממנה" וכו'. "אביון" מורה אפוא על מצב של חוסר עצמאות חברתית ולפיכך הוא כינוי הולם ללווה מחוסר האמצעים התלוי בבעל חובו" (רש"ר הירש שם).
מצוות הצדקה מייחדת את עם ישראל מהעמים: "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט א). "רצונו לומר: סימנים שהם ניכרים במדות הללו מתוך שאר אומות" (מהרש"א שם).
הרמב"ם מעיד: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה" (רמב"ם מתנות עניים ט ג).
"שקולה צדקה כנגד כל המצות" (בבא בתרא ט א), במצוות הצדקה יש יסוד שמשקף את המהות של התורה בכללותה וממנה ניתן לעמוד על התפיסה היחודית של המוסר היהודי. היא התדבקות אצילית במידותיו של הקב"ה: "כי הגמילות חסדים נקרא 'דרך ד" שילך בה האדם אחרי מדותיו יתברך, וכו'" (מהרש"א יבמות שם). והיא מוציאה מהאדם את הטוב הגלום בנפשו: "שורש המצוה, שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במדת החסד והרחמים, כי היא מדה משובחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה" (החינוך סו).
הסטנדרטים הגבוהים של הצדקה מבליטים את השוני בגישה המוסרית, בין ישראל לעמים, ובין הגישה האידאליסטית לגישה הטבעית או התועלתנית: "מהו שאמר הכתוב: 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת'? נענה ר"א ואמר: 'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל, דכתיב: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', 'וחסד לאומים חטאת' כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו" (ב"ב י ב).
היא מרוממת את היחיד ואת ההכלל ויוצרת אקלים חברתי יחודי. "וחז"ל ייחסו מצות הצדקה לישראל, היינו שעצם טבע נפשות ישראל קשור במדת הטוב. ע"כ הם נותנים צדקה לא מצד הכרה וחשבון לבד, לא רק מצד להציל נפשם מהמצוקה הטבעית שהלב מצטער כשרואה צערו של חברו, כ"א מצד אהבת עשיית הטוב. נמצא שע"פ מדתן של ישראל אין העיקר בנתינת הצדקה רק הנתינה ליד העני, כ"א גם הלקיחה מה שנוטל ממונו לעשות הטוב. וכו'. פי' בישראל עיקר הצדקה תכליתה רק לרומם את הגוי לרומם את הנותנים וזכותם בעשיית הטוב והחסד א"כ הצדקה היא מצד המעלה ולא מצד החסרון. ובאוה"ע אין כונתם כ"א מצד המצוקה הטבעית המורגשת במה שרואה צערו של המצטער. א"כ הוא רק מצד החסרון וזהו "חסד לאומים חטאת" לשון חסרון כמו "ולא יחטיא" (אוצרות הראי"ה ח"ב יח, דרוש לצדקה).
"אף על פי שכל שיפעול טוב ורק מצד הרגש הנפשי בעצמו הוא דבר טוב ומשובח בעצמו, עם כל זה אצל ישראל החובה גדולה שיהיה דבר זה נעשה רק כדי לעשות נחת רוח לפניו ברוך הוא" (הרב קוק זצ"ל 'מדבר שור' דרוש לד).
מפרשתנו למדנו שצדקה היא גם מצוה ציבורית, שהקולקטיב דואג לנזקקיו: "כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה" (רמב"ם מתנ"ע ט א).
ברמה הלאומית בתוך הD.N.A- הקולקטיבי של עם ישראל יש רגישות מובנית לחסד, ודרישה לצדקה ולסולידריות חברתית: "אותה דלות המביאה לידי תלות והתרפסות אל תתקיים במדינה היהודית המשגשגת תחת הנהגת ה' וברכתו. וכו'. שהרי לא תבנה עוצמה מדינית זוהרת על ידי קיפוח קיומם של היחידים, אלא רווחתך תתגשם על ידי שגשוג כל אזרח יחיד שנתברך בעושר וכבוד ואיננו יודע מחסור" (רש"ר הירש דברים טו ד-ו).
הוא המניע הפנימי לקיום הקולקטיבי שלו כעם: "בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון האלהי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה פראותה, נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר 'ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט'" (אורות, למהלך האידאות ב).
הD.N.A- היחודי של עם ישראל לצדקה וחסד בא לידי ביטוי בהתנהלות האסטרטגית מול אויביו, ולעיתים בצורה לא מידתית המקלקלת את השורה. "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה" (אורות ישראל א ד).
בקרב עם ארם, מבקשים עבדי הדד מלך ארם לנצל זאת: "ויאמרו אליו עבדיו: הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל, כי מלכי חסד הם" (מלכים א כ לא), "מלכי חסד – להתחסד עם אויביה" (מצודות דוד שם), והם סמוכים ובטוחים שלא יפגעו אם יכנעו.
זאת הסיבה ש"אין כסא ישראל מתכונן, ודת האמת עומדת, אלא בצדקה, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (רמב"ם מתנ"ע י א).
(ראה תשעו)