סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתבפרשת השבוע, פרשת כי תצא, אנחנו קוראים: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח". הרמב"ם בפרק ז' מהלכות מלכים ומלחמותיהם מדגיש, שנשואים טריים לא יוצאים לצבא כלל, אפילו לא לתפקידים עורפיים של "אספקת מים ומזון", ומוסיף שהיוצא לצבא עובר על שני לאווים מן התורה: "לא יצא" ו"לא יעבור". אמנם, בספר המצוות (לא תעשה שי"א) מונה הרמב"ם מצוה אחת בלבד, אך מדגיש גם שם שהיוצא לצבא עובר בשני לאווים.
מדברי הרמב"ם משתמע, שהאיסור לצאת מן הבית בשנה הראשונה מוטל על החתן עצמו –חובה אישית שלו. עם זאת, בספר החינוך (מצוה תקפ"א) כתב שהאיסור מוטל על "שר הצבא", כלומר על המערכת הצבאית והמדינית, הנדרשת לאפשר לזוגות צעירים לבנות את ביתם בשנת הנישואין הראשונה. הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר, פרשת כי תצא) קיבל את דברי ספר החינוך, ולכן קבע שאם החתן יוצא מיוזמתו למלחמה, מבלי שחייבו אותו – אין בכך איסור. אמנם, בין הפוסקים אחרונים ישנה מחלוקת האם כאשר בן או בת הזוג מסכימים ליציאה למלחמה, ומוחלים מראש על ההיעדרות מן הבית – האם הדבר מועיל (ראו על כך ב"מאמר המלחמה" של הרב ש"י זוין, בספרו "לאור ההלכה"; ובספר "הצבא כהלכה", פרק ג' הערה 12 באריכות רבה).
אלא, שחז"ל קבעו סייג ברור וחד-משמעי על הפטור הזה מן היציאה למלחמה. כך למדנו במשנה (מסכת סוטה, דף מ"ד): "במה דברים אמורים? במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". ההגדרה המקובלת למלחמת מצוה, גם היא מתורתו של הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ה' הלכה א'), היא המלחמה "לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". אין ספק שהמלחמה שעם ישראל שרוי בה בשנתיים האחרונות גם היא מלחמת מצוה לעזרה מיד צר.
החזון אי"ש (אורח חיים, קי"ד ס"ק ג') חידש חידוש מעניין בהלכה הזו של ההיתר לצאת למלחמת מצוה, וחידושו נוגע מאוד הלכה למעשה, וכך כתב: "נראה דהא דתנן דבמלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו – לא איירי בזמן שצריכים לעזרתם לנצחון המלחמה, דזה פשיטא דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין! אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים, וכן היו רוב מלחמותיהם שלא היה מקום לחיל הצבא הלוחמים אלא למספר מסוים, היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצוה".
כלומר, אם ישנו אירוע ביטחוני, שמחייב "כאן ועכשיו", ברגע זה ממש, הצלת חיים – ברור שגם חתן מחדרו וכלה מחופתה ירוצו במהירות האפשרית כדי להציל חיים, שכן פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה. המשנה בכלל לא היתה צריכה לחדש חידוש מיוחד על מקרה כזה. לפיכך, חייבים להסביר שהחידוש הוא שכאשר המלחמה בכללותה אכן נחשבת "מלחמת מצוה" – כולם יוצאים למכלול המשימות הנדרשות, גם כאלה שאין בהן הצלת נפשות באופן ישיר.
החזון אי"ש מבהיר שצבא – מאז ועד היום – הוא גוף גדול ורחב, ולא תמיד ניתן לכמת באופן המדויק ביותר את מספר הלוחמים הנדרשים. לפיכך, אם המלחמה הוגדרה כמלחת מצוה – כולם באים בלא יוצא מן הכלל.
החזון אי"ש מוסיף שם ומחדש, שלעיתים אפילו מלחמת הרשות עלולה להסתבך, ולהפוך למלחמת מצוה. כלומר, אם יצאו למערכה שהיא בגדר מלחמת רשות, ולא מלחמת מצוה, אבל בעיצומה של המערכה הצבא עומד לקראת תבוסה – נדרש גיוס חירום של כולם, כולל חתן מחדרו וכלה מחופתה, ובמילותיו של החזון אי"ש: "אבל אם יש צורך בהן – חייבים לבוא לעזרת אחיהם, וגם שם הדבר למלחמת מצוה".
הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה, ב' קנ"ח) התייחס גם הוא לשאלה זו של יציאה למלחמת מצוה בשנת הנישואין הראשונה. תשובתו של הרב גורן מוקדשת לשאלת שירות בצבא קבע לאחר שנת הנישואין הראשונה, בתפקידים קדמיים ובתפקידים עורפיים. הרב גורן נוטה לראות את השירות בצבא קבע כעבודה וכפרנסה – פשוטו כמשמעו, ולכן הוא מתיר לשרת בשירות קבע. אך לענייננו, הוא כותב בתוך דבריו שם: "יש לעורר בעיה נוספת בנושא זה, והיא שאלת מלחמת מצוה שבה מוציאין גם חתן מחדרו וכלה מחופתה כמבואר במשנה וברמב"ם; והרי הצבא שלנו שתפקידו הגנה ובטחון החיים, הרכוש והשטח – כל פעולותיו מכוונות לעזרת ישראל מיד צר, שלדעת הרמב"ם וכל סיעתו נחשבות כמלחמות מצוה … ויוצא איפוא לכאורה שעל השרות בצה"ל לא חל האסור של 'לא יצא בצבא ולא יעבור', משום שהוא לצורך מלחמת מצוה. אבל אין הנדון דומה לראיה, כי אמנם בשעת גיוס חרום מלא לצורך פעולות הגנה ובטחון אין איסור לגייס גם את הנשואין תוך שנתם הראשונה, אבל בזמנים רגילים כאשר אין גיוס חרום כללי, ואין צורך בכל הצבא, אין היתר בתנאים כאלו לגייס את החתנים בשנה הראשונה, פרט למקרה של בעל מקצוע מיוחד שהוא חיוני לצבא, שענייני הבטחון יסבלו אם לא ישרת, שאז שירותו גם בזמן רגיל יכול להיכלל במלחמת מצוה, כל שהוא פועל לצרכי בטחון".
למדנו מדברי הרב גורן, שבהחלט יש מקום להבחין בין פעילות ביטחון שוטף בימי שיגרה, ובין ימי חירום ומלחמה כמו אלה שלצערנו אנחנו עדיין בעיצומם. בזמן לחימה עצימה – כולם יוצאים, ואפילו נשואים טריים. אך בימי שיגרה, הגם שמתקיימת פעילות ביטחונית ענפה, יש מקום להחמיר יותר, ולצאת למלחמה בשנה הראשונה לנישואין רק אם הדבר נעשה בהסכמה בין בני הזוג, או כאשר ניתן לשוב בכל יום הביתה וכן הלאה.
הלכה למעשה, השאלות בנושאים הללו מרובות (ראו על כך בספר "הצבא כהלכה" בפרק הנזכר לעיל): הן מצד חיילים צעירים שמתלבטים האם נכון להקים בית נאמן בישראל בראשיתו של השירות הצבאי או לפניו; והן מצד אנשי קבע, שמבקשים להתמיד בשירות צבאי בצד הקמת המשפחה. נדרשת מחשבה מעמיקה בנושאים הללו בכל מקרה לגופו, אך השתדלנו לעמוד על עיקרון היסוד בהקשר הזה, שמעניק מעמד מיוחד למלחמת מצוה, שמוכרחת להתקיים באופן המקצועי ביותר, עד לניצחון.
