הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)גורמים רבים משפיעים על חייו של האדם: הוא מושפע מאוד מהמשפחה בה גדל; המרכיבים הגנטיים מעצבים בצורה משמעותית דברים רבים בחייו; מדעי המוח מלמדים אותנו את המשקל הגדול של מערכות כימיות וביולוגיות המתרחשות בו; הרמב״ם הרחיב הרבה בהסבר עד כמה החברה המקיפה אותנו היא חלק בלתי נפרד מההחלטות שאנו מקבלים; המצב הכלכלי מהווה רקע מכונן ליחסים שבתוך המשפחה; החינוך שאנו מחנכים בו את עצמנו ואת ילדינו מוליך אותנו למקומות מסומנים על ידו; ישנן דעות (מיעוט) בחז״ל ש״יש מזל לישראל״, ועוד ועוד. ניסיון להכחיש את משקלם של כל אלה הוא מעשה נואל, שהוא למעשה עצימת עיניים.
אולם, על אף כל אלה ומעל כל אלה – פרשתנו מבססת שוב את העיקרון שהתורה כולה בנויה עליו: הבחירה החופשית. בפנינו ניצב ״טוב״ ו״רע״, ״חיים״ ו״מוות״, ואנו קרואים לבחור בטוב ולמאוס ברע, לדבוק בחיים ולהתרחק מן המוות. התורה מכריזה לאורך כל פסוקיה – למן הקביעה שאדם נברא ב״צלם א-לוהים״, שהמאפיין המובהק שלו הוא הרצון הבלתי מושפע, ועד הפסוקים האחרונים של נאומי משה, כי הבחירה בין טוב לרע היא ביסודו של דבר ובסופו של דבר תלויה באדם עצמו. תמצות הדברים נמצא בדברי חכמים: ״הכל בידי שמיים (לאמור: כל מה שתואר לעיל הוא בידי שמיים, וזה מרחב החיים אליו האדם מוטל לא בבחירתו), חוץ מיראת שמיים״ (לאמור: השאלה לאן הוא יוליך את כל המרחב הזה תלוי אך ורק בו).
האור הגדול הזה, המקופל במהות הבחירה החופשית, מפזר את כל הצללים של אלה שמציירים בפני הציבור תמונה אחרת: את הצללים של אלה המבקשים לשכנע את הציבור כי יש לייחס חשיבות עליונה לשמו של אדם, תאריך לידה, ועוד מחשבות הבל בדבר מה באמת מעצב את חייו של האדם, ויוצרים ברמאות תלות של חובת התייעצות בהם כדי לקבוע את השם ה״מתאים״ לאור תאריך הלידה ושמות ההורים; את אלה המתחזים ומנצלים את מצוקות הציבור, וממירים את היסוד העליון והגובה של ברכת צדיקים, בתהליך של גביית סכום ניכר על ״ברכות״, ״סילוק עין הרע״, ״גירוש פחדים״ וכדו׳; את המעמידים עצמם המנחשים והמעוננים בכוסות קפה או בתקשור עם כוחות עליונים, ה״אסטרולוגים״ והרואים בדרכים אחרות את גורל חייו של אדם וכדו׳. יש בהם רמות שונות של רמאות: למן ניצול מכוער של כאבם של אנשים, ועד אחיזה בניצוצות מסוימים של עולמות שלא פוענחו לנו. הצד השווה שבכולם הוא שאין הוא קוראים בקול גדול את שנאמר בפרשת השבוע, וכאמור – לאורך התורה כולה: גם כשיש כוחות אלה ואחרים שמשפיעים על דמותו של אדם – אין לך דבר משמעותי יותר מהבחירה החופשית שלו, ואין ״קריעת דינים״ מכוונת יותר מאשר תשובה, תפילה וצדקה, שהם הם המעבירים את רוע הגזירה.
גבול הסובלנות כלפי מציאויות אלה נחצה כאשר הן הופכות לניצול – בין ממוני ובין תלותי, או במקרים של חוסר אחריות משווע בתחומים הרפואיים. כאן אי אפשר עוד לשתוק, ולקבל את הרעיון שיאמין לו אדם ויקבל מזור לתקוותו במקומות המעניקים תקווה. כל אימת שאנו מגיעים לפרשת הבחירה החופשית אנו צריכים להביט על עצמנו ולתלות את החיים שלנו בבחירה החופשית הטובה, ובד בבד להסתכל סביבנו ולראות האם השתקת רעיון הבחירה החופשית נעשה מתוך ניצול מצוקה ואחיזת עיניים, ולא להניח שתופעות מכוערות אלה תיעשנה בשם האמונה והקבלה.
(ראה תשעו)
