הרב שי פירוןבתוך הציווי לאבד כל סממני עבודה זרה מן הארץ (פרק י"ב, א' – ג'), לצד תמונת המראה המצווה לחזק את מעמדו של בית ה' (שם, ה' – ז'), מופיע פסוק ד': "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אלוקיכֶם". נחלקו המפרשים אם הוא מתייחס לקבוצת הפסוקים הראשונה או שמא הוא פותח את הקבוצה השנייה. גם דרשות הלכתיות נדרשו מפסוק זה, בין היתר דרשתו המפורסמת של רבי ישמעאל: "רבי ישמעאל אומר: מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה? שנאמר: 'ואבדתם את שמם… לא תעשון כן לה' אלוקיכם'" (ספרי, דברים, ס"א). היינו, שהאיסור לעבוד עבודה זרה מחד גיסא, והחובה לחזק את מעמד המקום אשר יבחר ה', מאידך גיסא, באים לידי ביטוי באיסור מחיקת שם ה'. מיותר לציין שבימינו האיסור ומשמעותו 'פוגשים' אותנו פעמים רבות. האיסור למחוק שם ה' מבקש להעניק עוד מימד של קדושה, עוד מימד של נצחיות במערכת היחסים שבין האדם לאלוקיו.
בד בבד, המסורת החסידית, ביקשה לפרש את הפסוק הזה כעומד בפני עצמו, אולי כהקדמה לקראת הציווי בדבר חשיבות המקום אשר יבחר ה'.
רבי מנחם מנדל מקוצק באר: "לפני ה' יתברך אין עושים 'כן' בבחינת רגילות". כלומר, אל תעשו כל פעם שאומרים לכם משהו בשם ה' את התנועה המסמלת הסכמה, כניעה, תפסיקו לעשות "כן" באופן אוטומאטי.
לפעמים אני מרגיש שאמונה טהורה היא המקום שבו אומרים לה' "לא", או לכל הפחות מעלים תמיהה. כך נהג אברהם בעת שהקשה על הציווי האלוקי בפרשת סדום, "ואולי", הוא שאל, ולא אמר "כן" באופן אוטומאטי. זהו אתגר גדול, לא לומר באופן אוטומאטי "כן".
הפרשנות חסידית, קושרת את האיסור לומר "ּּכֵּן" לפסוקים שלפני ולפסוקים שאחרי. בכך, היא מעגנת את האיסור לומר "כן" בפשט הכתובים. כך באר בעל מי השילוח, רבי מרדכי יוסף ליינר, את האיסור לעשות 'מסכה':
"מסכה היא דבר הניתך ממתכות שלא יוכל לזוז ולהתנענע". כלומר, המסכה היא תבנית המקבעת את פניו של האדם, אבל לא רק את פניו אלא גם את פנימיותו. האדם לכוד בתוך המסכה. לפעמים גם עולם האמונה שלנו לכוד בתוך מסכה. אמונה צריכה להיות דינאמית, והיא כוללת רגעים של פריחה ושל משבר, של שאלה ותשובה. "וגם באדם ימצֶא שירגיל את עצמו בהנאת עולם הזה, אף בהנאה קטנה עד שלא יוכל לפרוש ממנה זה יקרא מסכה". ההרגל והשגרה הופכים את האדם למי שחי בתוך עולם של הרגלים. הוא לא מודע שכבר מזמן ההרגל הפך לאלוהיו, שבתוכיותו מפעפעת זעקה או שאלה, שמסרבת להניח לו לראות את המורכבות שבמציאות. "ועל זה ציוה הש"י לנו שלא נאמר שאנו מורגלים בדבר שלא נוכל לפרוש … וזה נקרא מסכה היינו עקשות ברצון אחד" ('מי השילוח', פרשת קדושים).
דבריו של בעל 'מי שילוח' מרחיבים את איסור העיסוק בבניית מסכה ועבודה זרה. לא רק לעבודה זרה 'מובהקת', לא רק לפסלים וצלמים, אלא לתבניות אמוניות שהאדם בונה לעצמו. את דבריו, קיבל ככל הנראה, ממורו, החוזה מלובלין:
w"לא תעשון כן לה' אלקיכם', דיש אדם שמחזיק בעובדא אחת בקבע כמו תענית בכל יום או טבילה בכל יום וכדומה ובאם לא יעשה דבר זה לפעמים הוא בעיניו כמתעתע, כי כבר נשרש בלבו שעובדא זו מביאה לו היראה והקדושה ובאמת לא כן הדרך האמיתי שהרי זה כעובד לעובדא זו ובאמת שארז"ל היושב בתענית נקרא קדוש וכמו כן טבילה מביאה הארה. אך על כל זה הכל מה' ופעמים נותן קדושה על ידי תענית ולפעמים דוקא אם אכל ושתה אז טוב כמו בערב יום כפור וזהו 'לא תעשון כן'… והבן היטב כי זה שורש גדול בעבודת ה" ('אור התורה', בתוך: ספרים קדושים מתלמידי הבעש"ט, פרשת ראה). היינו, שיש חשש שדבקות מוגזמת במעשה דתי מסוים, מחליפה את מושא העבודה, את הרצון להתקרב לה'. החוזה מלובלין רואה בעייתיות בעצם ה'כן', במובן של הצבעה על משהו והיאחזות בו. אמירת 'כן' טוטלית לכל ריטואל דתי מביאה את האדם להיות "כעובד לעובדא זו".
אין ספק שדברים אלה מעוררים שאלות רבות, בעיקר בדבר הגבולות הנצרכים בקרב עובדי ה'. מחד, אנחנו מבקשים לחיות חיים של שגרה שעבודת ה' הופכת לחלק מחיינו, "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", אבל מצד שני אנו חייבים להישמר מהפיכת החיים הדתיים לריטואל.
לכן, בין הצורך להימנע מעבודה זרה בין החובה לעבוד את ה' במקום המקדש, מגיע הציווי המבקש מכולנו חיים דתיים אותנטיים ומעמיקים, כאלה שלא הופכים את קיום המצוות למעשה אוטומטי, "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אלוקיכֶם".
(ראה תשעו)
