פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לפני כשמונה שנים עמדתי, עם פרקליטות ארגוני הנשים, באולם בית המשפט העליון בניסיון לבטל את עִסקת הטיעון שעשתה המדינה עם נשיא מדינת ישראל. כשלנו במשימה. ברוב של חמישה שופטים מול שניים, החליט בית המשפט להימנע מלהתערב בעִסקת הטיעון. רק עקשנותו של קצב והחלטתו ללכת למשפט הביאה לבירור האמת בשתי ערכאות, ולהשתת העונש הראוי עליו. אחרת, ככל הנראה הוא לא היה שוהה בכלא ולו יום אחד.
את טיעונִי הקצר פתחתי בפסוק מפרשת השבוע, שבכל פעם שקוראים אותו מתחלחלים מחדש למשמעו: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה. צעקה הנערה – ואין מושיע לה".
ניצול יחסי מרות ומעשי הטרדה – ברובם המכריע של המקרים, של גברים כלפי נשים – כמוהם כרצח. מסיבה זו עלינו לעשות הכל כדי לבער תופעה בזויה זו מקרבנו.
אך בד בבד עלינו להישמר ממעשה נוסף של שפיכות דמים, חמור לא פחות, שמתבטא בתופעה בזויה הפוכה: רצח אנשים (וגם כאן בדרך כלל מדובר בגברים) בשל שמועות שמופצות עליהם, בלא משפט, ובלא שיישמע קולם. גם תיוג אדם כ"מטרידן" כשאין לכך בסיס של ממש, וטפילת האשמות-שווא עליו, עולה כדי שפיכות דמים ממש. ודומה שלא לחינם התורה סומכת פרשת "עלילות דברים" של "מוציא שם רע" לפרשת האונס.
"החושד בכשרים", הורונו חכמים, "לוקה בגופו". לא סתם גינוי התופעה, אלא עונש של מלקות גוף. בהלכות תשובה (ד, ד) מפרש הרמב"ם טעמו של חטא גדול זה: " לפי שהוא אומר 'מה עשיתי לו?', 'וכי יש שם אלא חשד, שמא עשה או לא עשה?', והוא [=החושד] אינו יודע שזה עוון, שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירה".
חכמים, שידעו מה רבה ורעה היא פגיעתה של לשון הרע, שבו וציטטו את הפסוק מספר משלי (יח, כא) "מוות וחיים ביד לשון", והוסיפו (ערכין טו, ע"ב) כי לשון הרע עשויה להרוג בו-זמנית שלושה אנשים: "את האומר, את המקבל ואת אותו שנאמרה עליו". אם בדורות קודמים כך, בימינו על אחת כמה וכמה.
המרשתת (האינטרנט), דפי הפייסבוק, ציוצי הטוויטר, תמונות האינסטגרם ותצלומי הבזק – ה"סנאפשוט" – הביאו עמם הרבה ברכה לעולם, אך בה בעת הפכו להיות כְּלֵי משחית נוראיים המסוגלים לרצוח בני אדם. כמה ילדים בני נוער (וגם מבוגרים) התאבדו בשל תמונות מביכות שביישו אותם עד מוות, או בשל עלילות דיבה שהופצו לכל עבר ורק בדיעבד, לאחר שהביאו לנטילת חיים, הוברר שלא היה בהם כל ממש.
אצל בני אדם מהוגנים, ובחברה מתוקנת, אין שופטים אדם בכיכר העיר אלא במסגרות הקבועות לכך. חריצת משפט בלא עת, קל וחומר כאשר היא נעשית כלאחר יד, בהינף מקלדת, עשויה להגיע לידי רציחה ממש.
ביטוי חריף לכך ניתן בתשובה מאלפת שכתב הרב אהרן וואלקין, בעל שו"ת "זקן אהרן", ומגדולי התורה ברוסיה במאה הקודמת. התשובה נכתבה לגיסו, ר' זלמן סורוצקין, אב"ד לוצק ולימים יו"ר מועצת גדולי התורה וראש ועד הישיבות בא"י.
עניינה של התשובה, בשו"ב [=שוחט ובודק] ש"הנשים השכנות הוציאו עליו קול מכוער, שראוהו יוצא ונכנס לבית פרוצה וחשודה לזנות". הדעת הייתה נותנת שבמקרה זה ידיחו "כלי קודש" זה – או, למצער, ישעו אותו לאלתר מכהונתו. לא כך נהג הרב וואלקין. ראש לכל הוא פותח בניתוח הדין, שלפיו צריך שני עדים ולא די ב"שמועה" וברכילות כדי לחרוץ דינו של אדם. אך לאחר מכן הוא עובר, בגילוי לב נדיר בעוצמתו, לתיאור מסכת לבטיו בשאלת הדחת השוחט מכהונתו:
"והנה, אם כי מכוער הדבר מאד, וגם אני מרחוק הנני נרעש ונפחד לשמוע כזה על מְשָרֵת בקודש, שנצרך להיות מצוין ביראת שמים שכם [=חלק] אחד יותר על סתם בני אדם, אבל בכל זאת, בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלקים אני ירא לשפוך עליו את כל חמתי, ולירד לחייו לקפח פרנסתו דההוא גברא דתלי ביה טפלי [=של אותו אדם, שתלויים בו ילדים], וכל גופא מרתע בי [=וכל גופי רותת ורועד] להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו.
ולמדתי קל וחומר לעצמי מיניה דידיה גופא [=ממנו עצמו]. השתא [=עכשו, אם] שו"ב ששוחט בהמות, אם ידיו מרתתות [=רועדות], שחיטתו פסולה, כל שכן אני, שבאתי לשחוט נפשות אדם. ולא רק ידי, אלא כל גופאי [=גופי] מרתת, היאך אוכל לשוחטו בשעה שעל פי דין תורה אין יסוד לזה, האם אפשר להתחסד יותר מהתורה עצמה? ואם התורה חסה למצוא זכות על חשוד לעריות, לומר עליו שאינו חשוד לשחיטה, ואנן ניקום [=ואנו נקום] ונאסור, היתכן?".
כפתרון ביניים מציע המשיב שהשו"ב יתחייב בשבועה שלא ישוב לעשות מעשים שיש בהם אפילו חשש ללזות שפתיים, ויעמוד ב'פיקוח' של שני תלמידי חכמים שישגיחו על מעשיו. הרב וואלקין מסיים במשפט המאיר באור יקרות את דרכו בפסיקת ההלכה: "חושש אני שפסק הזה לא ישביע רצון החרדים לאמר כי הקלתי בדינו ובענשו. אבל ביודעי נפשו הטובה של כבוד גאונו [=השואל], כי עיניו לצדק ישורו, וגם נפשות אבותינו ואבות אבותינו דורות רבות הרבה רבנים יושבים על מִדין, שידיהם לא נגואלו בתשפוכת דמן של ישראל, לכן גם אנו יוצאי חלציהם מחויבים לשמור מסורת אבות, וחלילה לנו להיגאל ולטנף ידינו בדם אדם. נִפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל נִפֹּולָה".
תשובה זו חושפת בפנינו את המתח המתמיד שבין ההלכה והמוסר, הדין הפורמלי והדין הראוי. יש בה גם ביטוי מופלא לאיזון הנדרש בין הרצון, ואף הצורך והחובה, לשמור על הציבור מפי ניצול של בעלי מרות, להבטחת טוהר המידות בשירות הציבורי, לצד החובה לנקוט זהירות יתירה ב"דיני נפשות", לעמוד עמידה עיקשת על משמר זכויות האדם, שמירה על חזקת חפותו ושמו הטוב, והימנעות מחריצת דינו בטרם משפט.
(כי תצא תשעו)
