המשא והמתן הממושך שמתנהל עם איראן בנוגע לתוכנית הגרעין שלה מעורר לא אחת פליאה, אם לא גיחוך, בעיני חלק גדול מהציבור. למרות חשיבותו הגורלית של הנושא שבו מדובר, בעיני רבים הוא נראה כמהלכי סרק שכל תכליתם למשוך זמן ולחפות על אי ההכרעה בסוגיה רגישה ונפיצה זו, הרוויה באורניום מועשר, תרתי משמע. אכן, עיון בתולדות דברי ימי העולם מגלים מהלכים רבים של משא ומתן. בין מלכים, מנהיגים פוליטיים, מדינות ועמים.
חלקם צלחו והיו להצלחה כבירה, וחלקם נכשלו כישלון חרוץ והיו למשל ולשנינה. כך, למשל, הסכמים שנעשו ערב מלחמת העולם השנייה והשלו רבים – לרבות חלק מעושיהם – למחשבה שהצורר הנאצי יכבד את מילתו ויימנע מניסיונו לכבוש את כל אירופה ולהשמיד את יהודיה.
בפרשת השבוע מפורט המשא ומתן שבין ישראל לאדום, אחד התקדימים הראשונים והמרתקים בשדה "המשפט הבינלאומי" של אותם ימים. לא ייפלא שקיומו נצרב בתודעה עד כדי כך שגם כמה דורות לאחר מכן, בסיפור יפתח הגלעדי שניצב במרכז ההפטרה, רישומו ניכר.
על אף הריחוק ממנו, במקום ובזמן, ניתן להעלות וללמוד הימנו תובנות מרתקות גם לימינו ובימינו.
ראש לכל: בחירה קפדנית של ה"נושאים ונותנים" ויצירת יחסי אמון בין הצדדים. כפי שנוהג להדגיש לא אחת, אחד מרבי-אמן המשא ומתן הישראליים בדורנו, אליקים רובינשטיין (אדריכל השלום בין ישראל לירדן, שנמנה גם עם צוות המו"מ להסדר שלום עם מצרים, לבנון והרשות הפלשתינית, שהשבוע מלאו לו 75 שנה לאוי"ש), בחירת השותפים למו"מ, וקיום שפה משותפת ביניהם, שמתבטאת במיטבה גם בהכרת שפת הדיבור ותרבותו של הצד השני, גם בהבעת יחס של כבוד כלפיה- כל אלה עשויים לשבור מחיצות ולהתגבר על מכשולים רבים שלא היה ניתן לעוברם בדרך אחרת.
כמו בסוגיות אחרות, גם במשא ומתן יש לא מעט פעולות שהצנעה יפה להן. ביטוי יפה לכך ניתן בפרשתנו במעשהו של משה רבנו השולח – כמעשה יעקב אבינו במשאו ומתנו עם עשו אחיו – "מלאכים" אל מלך אדום. שלא כבמעשה המרגלים שבפרשה הקודמת, הפעם לא היו אלה נשיאי המטות (כשכל שבט דורש ייצוג לעצמו ב"משלחת"), אף לא מי מבני משפחתו או מאנ"ש-אנשי שלומו של המנהיג, אלא "מלאכים" אנונימיים, בני בלי שם, שליחים מקצועיים שמלאכתם ואומנותם בכך.
יהא אשר יהא: הכתוב מדגיש כי המשא ומתן לא נוהל על ידי המנהיג, ראש הממשלה או הנשיא, אלא דווקא על ידי שלוחיו-נציגיו. כדרכו בקודש, עמד הנצי"ב מוולוז'ין, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, בעל "העמק דבר", על עניין זה, והוסיף והרחיק לכת מעט, כשהוא מפנה את שימת הלב לציון מוצאם של ה'מלאכים': "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם". ומכאן פירושו המקורי: 'מִקָדֵש' מיותר, שהרי ידענו שעומדים בקָדש?… אלא בא ללמדנו שלא שלח אנשי ישראל, אלא מלאכים מ'קדש', אנשי אדום או משאר אומות העולם שדרו בקָדֵש".
היינו: לפירושו, היו אלה "שכירי שלום", מומחים למשא ומתן שאינם מבני ישראל, ודווקא אותם שלח משה לנהל עבורו את המשא ומתן כדי ליצור אמון בינם לבין נמעניהם.
כפי שציינה עו"ד כרמית פנטון, מומחית להוראת ניהול מו"מ ויישוב סכסוכים, שניתחה בעקבות דברי הנצי"ב את מהלכיו המרתקים של משא ומתן זה, אילו היו נשלחים נציגים מישראל לנהל את המו"מ, אפשר והיו רואים את הפחד שאחז בבני אדום למראה בני ישראל המתקרבים לארצו ובמקום לחתור לשלום עמם היו דווקא עושים את ההיפך: ממריצים את בני ישראל לנצל פחד זה ולייעץ להם לפתוח נגדם במלחמה, בניגוד לצו האלוקי.
דווקא נציג ניטרלי, אובייקטיבי, שאינו מעורב אישית במו"מ, לא רגשית ולא נושאית, שאין לו עניין אישי, ממשי וישיר בתוצאתו, דווקא הוא יוכל למסור את המסר שנשלח בידו במדויק. הוא גם יוכל לדווח במדויק על הדברים שנאמרו במהלך המו"מ בלא פרשנות משלו ובלי להעבירם במסננת ביקורתית או שיפוטית או כל חסם אחר בהקשבה, העלול לגרום לאי הבנה או להטיה או לשינוי של תוכן הדברים או אפילו רק של רוחם. כשדרושים רק העברת מסר ותיאור מדויק של תוכן המו"מ בלא פרשנות, נשלח נציג ניטרלי שאינו צד במו"מ.
יתר על כן: בראש דבריהם מדגישים ה"מלאכים", מנהלי המשא ומתן, את הרקע ההיסטורי של שולחיהם, תוך רמיזה שפניהם לשלום עם "אחיהם" בני אדום, החולקים עמם עבר משותף: "כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. וירדו אבותינו מצרימה". אכן, יש כאן אזכור בררני (סלקטיבי) למדי של הייחוס המשפחתי וההיסטורי. ולא בכדי.
בני ישראל נמצאים במדבר בואכה ארץ ישראל. עמי הארץ נחרדו לשמע ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמגו כל ישבי כנען. תפל עליהם אימתה ופחד" (שמות טו, יד-טז). עד כדי כך, שאמרו: "עלינו הם באים לכלותינו ולרשת את ארצנו" (רש"י, שם).
הזכרת העבר נועדה אפוא להדגיש מצד אחד את כל ה"תלאה" שפקדה את בני ישראל, אך לא לתת לצד האחר ולו לרגע תחושה שהם מגיעים למשא ומתן מעמדה של חולשה אלא דווקא מעמדה של כוח. שהרי סופה של תלאה זו – כפי שידעו בני אדום היטב – הייתה ניצחון מוחץ על המצרים. המלאכים נמנעים מהזכרת הניצחון על המצרים בכוונה תחילה, על מנת לא לקנטר את האדומיים שגם סופם יהא דומה.
יתר על כן: הם מדגישים שמטרת ישראל היא רק "לעבור בגבולו", ומוסיפים – ולו לשם הסרת כל ספק – "לא נעבור בשדה ובכרם".
פנייה זו משקפת את הניסיון להבין את חששות הצד האחר ולהפיגם בעוד מועד. אכן, בעניין זה דומה שמנהלי המו"מ פספסו את חששו העיקרי של מלך אדום, ולכן הוא נכשל: "לא תעבר בי, פן בחרב אצא לקראתך". מלך אדום אינו אומר: "אל תעבור בארצי" אלא "לא תעבר בי". רוצה לומר: עצם המעבר פוגע בכבודי-שלי. אני שייך ל"חזית הסירוב" הסיחונית והעמונית, והיה ואתן לכם לעבור, שותפיי המדיניים יראו זאת כבגידה בברית שנכרתה בינינו: "שלא יאמרו אותם שתכבוש [=סיחון ומואב] שבשלי הצער עליהם" (אברבנאל). לדעת מלך אדום, שיעור הנזק הפוליטי והמדיני במאזן היחסים עם עמיתיו בני בריתו, המדינות השכנות לו, יהא קשה פי כמה מהנזק הפיזי שייגרם לארצו היה וייתן לבני ישראל עבור בגבולו.
לאחר שמשה הבין זאת, נמנע מלעבור בגבולו ולא שלח אליו עוד "מלאכים"-שליחים. הניסיון מוצה, ומשכך ניתן האות לסיום המו"מ, "ויט ישראל מעליו".
(חוקת תשפ"ב)