על שפיכות דמים

ההלכה המופיעה בפרשת השבוע, והמחייבת שלא להלין את נבלת אדם על העץ, חריגה מאוד גם בשל הנימוק המופיע בה: "כי קללת א-לוהים תלוי". מדבריו של רש"י עולה ביאר כי מדובר כאן בנימוק כפול, אחד הנוגע לכל בני האדם, ואחד מיוחד לישראל: "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו – משל לשני אחים תואמים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה שר ואחד נתפס לליסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר השר תלוי…". לאמור, היסוד הגדול של בריאת האדם בצלם א-לוהים הופך בפסוק זה להלכה ממוקדת שהיא מקור האיסור להלין נבלת אדם על העץ, ומשמע שהדבר נכון לגבי כל מי שנתלה. זהו חלק בלתי נפרד ממאבקה של התורה כנגד שפיכות דמים, כפי שהוא כתוב כבר בפרשת נח, הרבה לפני שהיו יהודים בעולם: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם א-לוהים עשה את האדם".
ההיקף הגדול של שפיכות דמים שסובב אותנו הוא כנראה לא באחריותנו. לא זו בלבד, אלא שהעובדה שאויבינו הורגים האחד את השני היא סוג של קיום של דברי ישעיהו "וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו ואיש ברעהו". אולם האחריות שלנו למימוש צלם א-לוהים שבאדם, ובראש ובראשונה על ידי צמצום ככל שנוכל של שפיכות דמים – היא ברורה וחדה, ומופיע גם בהמשך הפרשה, בחובה להקים מעקה ולא לשים דמים בביתנו.
המעגל המחייב אפוא הוא ברור: אנו צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי להקים את ה"מעקות" המודרניים: לפעול בכל הדרכים כדי לצמצם את הרוגי תאונות הדרכים; לא לשקוט ולא להסכים למציאות בה אתרי בניה הם המסוכנים במקומות (וכבר כתבתי על כך הרבה בעבר); לבחון האם עשינו את הכל כדי שלא יישארו ילדים במכוניות, וכדי שבני אדם לא יינזקו בתאונות ביתיות שניתן למנוע אותן. כאמור, אלו מצוות מפורשות בתורה, אך גם למעלה מכך – חובה המוטלת עלינו מכוח התייחסותנו לכל בני האדם כברואים בצלם א-לוהים.
ענף אחר שחובה לתת עליו את הדעת הוא ייצוא הנשק של ישראל. זו כמובן סוגיה הרבה יותר סבוכה, רב בה הנסתר על הנגלה, וכדי להתייחס אליה כראוי צריך להכיר את המציאות כראוי. התעשיות הביטחוניות בישראל תלויות גם ביכולת הייצוא, וזו שאלה הנוגעת לפיקוח נפש לאומי. ואף על פי כן, חובה על מי שנמצא מחוץ למעגל הידע לתבוע מהמופקדים על העניין להיות נאמנים לעיקרון המוסרי והאנושי הזה, שהוא כמובן גם עיקרון הלכתי האוסר באופן עקרוני על מכירת נשק לאומות רצחניות. לא זו בלבד, אלא העובדה שקצינים ישראליים מועסקים לאחר שרותם הצבאי על ידי הגרועים שברוצחים שבין האומות, בעיקר באפריקה, היא חרפה גדולה לנו. כאמור, זו סוגיה שלא ניתן לדון בה בפומבי, אולם כן ניתן לקרוא לכל מי שעוסק בנושא זה לזכור כי גם עקרונות אלה צריכים להיות לנגד עיניו.
זהותה של המדינה היהודית באה לידי ביטוי גם ביחס המיוחד שלה לאיסור שפיכות דמים, ולערבות ההדדית. כשריונר בדימוס, אני זוכר את המשקל הגדול שייחסנו לעובדה שהמנוע בטנק המרכבה הוא מקדימה, שחלק מהשיקולים הוא הקטנת הסיכון לנהג הטנק ולשאר הצוות. זו דוגמה אחת בלבד, מתוך אין ספור התייחסויות לנפגעים ולהרוגים, שאנו ממשיכים דרכן את העולם התורני שמשתקף בפרשיות השבוע. אמונתנו העמוקה בהיות האדם ברוא ד' ובעל צלם א-לוהים מחייבת אותנו לעשות עוד ועוד כדי למנוע שפיכות דמים אסורה.
(כי תצא תשעו)