העם, התורה והארץ

"כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד".

"אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא [אלא "הא-ל הגדול הגיבור ד' צבאות שמו"]. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור [אלא "הא-ל הגדול והנורא"]. אתו אינהו [אנשי כנסת הגדולה] ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו? שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן [ירמיהו ודניאל] היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו".

גדול, גיבור ונורא, הן מידותיהן של אבות האומה. הקב"ה נקרא הא-ל הגדול כאלקי אברהם, שמידתו מידת החסד, הגיבור כאלוקי יצחק שמידתו מידת הדין והנורא כאלקי יעקב שמידתו מידת הרחמים. ע"י האבות נתגלו בעולם מידותיו של הקב"ה ולכן כל תפילותינו מיוחסות אליהם כפי שנקבע ע"י חז"ל בנוסח התפילה: אלקינו, ואלקי אבותינו, אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב, הא-ל הגדול הגיבור והנורא…

מוטל על עם ישראל להמחיש בהיסטוריה במימד הכלל עולמי את הגילויים הללו שנתגלו בעולם ברמה האישית הייחודית של האבות, זאת אומרת להפוך למציאות את אשר האבות חוו מבחינה אמונית.

לכן, כאשר ההיסטוריה הכחישה כביכול את גילויי האמונה, הנביאים בהיותם אנשי אמת ביחס למציאות של העולם הזה, הביעו את החסרון שהתגלה אז בעולם. יעקב אמר "מה נורא המקום הזה" ביחס לבית המקדש ולכן "אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא". תולַדות עם ישראל מתחילות מיצחק "כי ביצחק יקרא לך זרע", "ביצחק ולא כל יצחק" כדברי חז"ל, וזהו "אלה תולדות יצחק" לכן אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אבל מידתו של אברהם לא נתבטלה כי כל ההבטחות המתחילות ממנו בעינן הן עומדות והוא "עושה חסד לאלפים" ו"עולם חסד יבנה".

אנשי כנסת הגדולה הם תחילת ייסוד התורה שבעל פה וחכם עדיף מנביא. הם החזירו עטרה ליושנה בייסוד בית שני והיות שממשלת ישראל חזרה לארץ ישראל הם גילו שוב את הבחינה של "לעולם יירשו ארץ", דהיינו שעל ידי ישיבת עם ישראל בארץ ישראל מתכוננת בעולם הזה המציאות של העולם הבא, וזאת על אף שלא היו גבולות הארץ הגבולות של כיבוש ראשון על ידי יהושע ושלא שרתה השכינה בבית השני היות ורוב עם ישראל היה עדיין בחוץ לארץ.

בפירושו על מגילת איכה על דרך הרמז, מסביר הגאון מוילנא שהמגילה מדברת על היחס בין הגוף והנשמה, ומבחינה זו מתגלה לנו שארץ ישראל היא מבחינת הגוף ועם ישראל השוכן בה הם מבחינת הנשמה על כוחותיה השונים. וכפי שיש בנפש כמה כוחות כמו המגדל, הזן, והמוליד; וברוח כח המתאוה והמתעורר… ושבעין אנפין לנשמה כדברי הגאון, כן יש באומה ולא ראי זה כראי זה – והצד השווה שבן שביחד בונים הם את הקומה השלימה של עם ישראל החי בארצו על אדמתו, שלם ובריא בגוף ובנשמה. (מבחינה זו, מילות השיר "ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה" נראה כאינו מדויק כי היה צריך לומר "ארץ ישראל בלי עמה היא כגוף בלי נשמה"…).

בכך החזירו אנשי כנסת הגדולה עטרה ליושנה כי בהחזירם את ישראל לאדמתם הם מאפשרים את הגילוי הישן נושן מצד אחד, ומצד שני הם גם מגלים שאכן היהודים הם באמת צאצאי האבות – אלקינו, ואלקי אבותינו, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב.

גם תחילת הפרשה "והיה עקב תשמעון" רומזת על זאת כהבטחה טובה שאכן תבוא העת בעקבתא דמשיחה שתשמעון את המשפטים האלה.

וכפי שכבר כתבנו פעם, אבל נראה בנסיבות זמננו כי צריך לחזור ולברר שוב, כל המשכו של הכתוב בא לתאר את תנאי החיים של מי שמזוהה עם צאצאי האבות. לא בגדר של מתן שכר שהרי ידוע ששכר מצוות לא שייך לעולם הזה, אלא בגדר של הבטחה ממנו ית' שבמידה ואנו לוקחים על עצמינו לפעול להצלחת תוכניתם של האבות, הוא ית' ינהל עבורינו את המציאות הטבעית של העולם כך שהיא לא תתנגד למאמצינו, דבר ששוב נתגלה בעליל בהפרחת ה"אדמות הארורות" של חבל עזה שמחולות מתים ושוממים הפכו להיות כגן פורח. ואין להתעלם מכך שהתורה מדגישה שדבר זה שייך "עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". וכך היה רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל דורש על פירושו של רש"י: מה הן המצוות שכל כך קל לקיימן, שהאדם מקיים אותן בעקביו? דברים כפשוטם: המתהלך ארבע אמות בארץ ישראל. אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון…

(עקב תשפ"ב)