שירה סגלכולנו מצדיעים ללוחמים שבחזית, שמתחילת המלחמה מוסרים נפשם למען מדינת ישראל ועם ישראל. אך יחד עם זאת, אל לנו לשכוח את הלוחמות שבעורף – את נשות המילואימניקים, אשר "משחררות" את יד ימינם להילחם למען ערכים גדולים וחשובים, ושמות את האני הפרטי שלהן בצד. חלקן נשארות עם ילדים קטנים בבית ומתרגלות בעל כורחן למשמרת של אם חד-הורית, שלא נגמרת ולא ברור מתי תיגמר. שלוש נשים חזקות כאלה משתפות אותנו בקשיים שהן חוות, בחיבוק החם שהן מקבלות מהסביבה, ובמסר החשוב שיש להן להעביר לנשים אחרות שמתמודדות עם המצב הזה.
מטוטלת רגשית
מיכל גור איתן (31) היא עובדת סוציאלית, נשואה לאריה (31). הם גרים בקרני שומרון והורים לשתי בנות, בנות 5 ושנתיים. אריה במילואים מתחילת המלחמה. בעברו היה לוחם בצנחנים, ובתפקידו הנוכחי הוא משרת בקו יהודה ושומרון. הוא עוסק במעצרים, בסיורים על הגדר ובפעולות יזומות. למחייתו הוא בעל עסק, ומנסה לנהל אותו מרחוק.
"אני מרגישה ברכבת הרים", משתפת מיכל. "בהתחלה הייתי ממוקדת בשגרה ונמנעתי מלבכות ולפרוק, במיוחד מול הבנות, אולם ככל שחלף הזמן זה הפך להיות קשה מבחינה רגשית. למשל, אחרי שהבנות היו הולכות לישון, הייתי מרגישה שהגוף מכבה את עצמו ואני חסרת אנרגיות. אריה היה יוצא פעם בשבועיים הביתה ליממה, ועכשיו לשתי יממות, והיה בבית רק שתי שבתות מתחילת המלחמה. הרגשתי שכוחי אוזל ושהלבד קשה ומאתגר. זה כל כך אינטנסיבי, וגם לא רואים ודאות באופק. יחד עם זאת, אני יודעת להתמודד ולגייס בעצמי באופן קבוע את הכוח והאנרגיה לעבור לצד העולה של רכבת ההרים הזאת. אני מקבלת כוחות מחברות שלי, מבעלי, מההורים ומהאחים שלי, שדואגים, תומכים ועוטפים מאוד".
"הרגשתי שהכוח אוזל, הגוף מכבה את עצמו, ואין ודאות באופק"
בנוסף, מיכל מסבירה שהאווירה בבית תלויה בה מאוד. לדבריה, בימים שהיא פחות סבלנית זה משפיע על הילדים באופן ישיר. המציאות הזאת דורשת ממנה גם להחזיק את הבית וגם להכיל את העובדה שהבעל נמצא בסיטואציה לא קלה כלל.
"לא פשוט בגיל 31 לעצור את החיים, לעצור את הפעילות העסקית ולהתמסר לדבר הגדול הזה. היה ברור לו שהוא ילך לצבא. אחרי חנוכה, בשבת השנייה שיצא, אריה אמר לי 'אם תגידי שזה גדול עלייך, אני אחזיר את המפתחות'. אמרתי לו 'זה לא קל, אבל בסוף אנחנו צריכים ורוצים להיות חלק מהדבר הזה וגאים בכך'. לא הייתי רוצה שישתחרר. בתפיסה שלנו זו גאווה לעשות מילואים, ומי שלא עושה מרגיש איזושהי אי-נעימות. ההורים שלנו נלחמו במלחמות ישראל, וגם אנחנו רוצים לקחת חלק".
איך זה לנהל משק בית כשאת לבד? איך מסתדרים עם הסעות לילדים, קניות, סחיבות וכו'?
"לשמחתי, חמותי מגיעה אליי פעם בשבוע, מוציאה מהמסגרות, מבלה איתן אחר הצהריים שלמים, ארוחת ערב, השכבות – היא עושה את זה בשגרה ובמיוחד במלחמה. בנוסף, אני נעזרת בנערה שבאה לנקות את הבית ולקפל כביסה בתשלום. שאר הדברים אני עושה לבד ומסתדרת. למשל: אני מבצעת קניות אונליין, לחוגים אני מסיעה, וזה לא מרגיש לי תיק גדול. בשוטף עלי עצמאי וזה דורש ממנו לפעמים להגיע מאוחר, אז אני יודעת גם להתנהל לבד".
יתרה מזאת, מיכל מקבלת מעטפת תומכת מהיישוב ותמיד הידיים מושטות לעזרה. בקרני שומרון מתקיים מערך התומך בשלל דרכים: מדי שבועיים נשות המילואימניקים מקבלות ארוחת ערב מנשים שהתנדבו להכין. יש פעילויות למשפחות המגויסים והפנינג לילדים, ואפילו ארגנו ערב הפוגה לנשות המילואימניקים עם הופעת סטנד-אפ של רויטל ויטלזון.
למרות התמיכה מהמשפחה ומהיישוב, אילו מחירים את משלמת?
"הבנות שלי משלמות מחיר של הורה אחד, ושל אמא שלפעמים חסרת סבלנות, לא תמיד כיפית ומלאת אנרגיות. מחיר נוסף הינו במישור הזוגי, קושי במרחק. אנחנו שומרים אחד על השני ולא תמיד מדברים על הקשיים. בכל פעם שבעלי חוזר הביתה אנחנו צריכים לגשר על הפער הזה, וזאת התמודדות. בנוסף, עד שאני מתרגלת לזה שהוא חזר ועוזר, הוא חוזר לצבא. נוסף על כך, מאז שבעלי גויס הכל נופל עליי. כמו בין כל בני זוג יש אצלנו חלוקת תפקידים, ופתאום הכל עליי לבד. אין לי פריווילגיה לא לעשות כלים או כביסה אם אני לא רוצה, הבית לא יחכה שהמלחמה תיגמר. גם פעולות פשוטות כמו ללכת לאימון או לקניות הפכו להיות קצת יותר מעייפות ודורשות התארגנות, ואפילו ויתור".
פרט לקשיים הללו, מיכל משתפת בחששות שמציפים אותה, במיוחד בימים האחרונים, בקשר למקום מגוריה: "אני גרה בקרני שומרון, וזה גורם לי לפקפק במי שגר סביבי ובפלסטינים שעובדים איתנו. לפני המלחמה לא היה לי פחד, וכעת אנו משלמים מחיר גדול של הביטחון. כל אחד חשוד בעיניי, אני מפחדת לנסוע בכבישים בדרך לבית שלי ובודקת שהבית נעול".
חרף כל הדאגות וההתמודדויות, למיכל יש סיבות להמשיך לקום בבוקר בחיוך. בעלה, הבנות שלה, עבודה עם משמעות, וההתנדבות שהוסיפה על עצמה לאחרונה – כל אלה מזרימים לה כוחות. "הם מחזיקים אותי, נתונים כוח לשמור על אופטימיות ולא ליפול לדיכאון", היא מסבירה. "זה לא מבטל את העצבות, אולם אנחנו מאמינים בה', בממשלה ובחיילים שלנו שיהיה טוב. גם אין לנו ארץ אחרת, אין לנו לאן ללכת".
עוד דבר שנוסך בה עוצמה היא תחושת שליחות עצומה: "זאת מסירות נפש חשובה עבור מדינת ישראל, וכנראה נגזר עלינו שתמיד יהיו מלחמות. יש כאן משהו יותר חשוב מהקשיים – החיים שלנו על הארץ הזאת. לא הייתי רוצה שהוא לא יעשה מילואים, גם אם היה נכנס לעזה. עושים מה שצריך לעשות".
הנשים בוכות בלילה
חמוטל רוזה (34) היא קוסמטיקאית במקצועה ונשואה למתן. הם הורים לשלושה וגרים במעלה לבונה. בעברו היה בעלה איש קבע במשך עשור, וכיום משרת ביחידת יל"ק – יחידה לוגיסטית קדמית, שם הוא משמש נהג ומכונאי. מפרוץ המלחמה הוא מגויס למילואים. חמוטל מספרת שבשבועיים וחצי הראשונים הוא לא חזר הביתה כלל, אך לאחריהם הוא הגיע לבית להתרעננות להפוגות קצרות, וגם זה פעמים ספורות. בימים אלו מתן נמצא בעזה, ותדירות החזרה שלו הביתה היא דינמית.
"הואיל ובעברו היה בעלי איש קבע, אני רגילה שהוא לא נמצא. ועדיין, באופן טבעי, ההתמודדות היא לא פשוטה. זה לקום לבד בכל בוקר, ובערב להיות עם הילדים לבד. אני מתגעגעת אליו ודואגת לשלומו, וכן, לפעמים בוכה בשקט בלילות".
עניין נוסף שמקשה עליה הוא העובדה שאין לה רישיון רכב, מה שמשליך על קניות והסעות. "אני צריכה לתזמן את הקניות שלי לזמן שחברותיי יוצאות לקניות או לערוך קניות אונליין, שזה יותר יקר; במישור נוסף, לפעמים עליי לחפש אנשים שייקחו ויחזירו את הילדים מהמסגרות".
"בעלים של חברות שלי נמצאים פה ולא מגויסים, והם מבואסים שאין להם את הזכות של יישוב הארץ ונתינה"
אילו מחירים את משלמת על גיוס בעלך למילואים?
חמוטל רוזה. צילום פרטי"אני זוכרת שבשבוע שעבר הלכתי לנוח בחדר וקיבלתי מכה חזקה בעצם הזנב. נפל לי האסימון שאין לי את הפריווילגיה לשבת על המיטה ולהגיד 'מישהו אחר עכשיו ייקח פיקוד', אין את בעלי שיגיד 'תנוחי, אני פה'. זה רק אני. אין לקום בבוקר בנחת, אין לקחת יום חופש במחשבה שמישהו אחר יקום לארגן אותם. חוץ מזה, הילדים לא רואים את אבא שלהם – אין מי שישחק איתם כדורגל, יבשל להם את האוכל שהם אוהבים או יסיע אותם לבית הספר. דברים טכניים שהיה עושה בשבילם כל הזמן, כמו לנפח אוויר בגלגלים של האופניים – אני כבר התחלתי לעשות את זה. זה מבאס אותי, כי זה עוד שלב בחיים שהילדים עוברים והוא לא פה. בשנה הבאה יש בת מצווה לאחת הבנות, ואת כל ההכנות היא חווה ללא אביה".
בהתאם לכך, הפחיתה חמוטל את כמות שעות העבודה שלה לרבע משרה כדי שתוכל להיות עם הילדים בבית ולהספיק להכין להם ארוחת צהריים כשהם חוזרים מהמסגרות באחת בצהריים.
פרט לעזרה מחמותה ועוד קצת סיוע בקיפול כביסה מטעם האולפנה של בתה, חמוטל לא מקבלת עזרה נוספת. לדבריה, אין ברירה, היא לומדת להסתדר לבד כי זה מה שיש. "אני מעדיפה לראות את הטוב והחיובי ולהודות על מה שיש", היא מסבירה. "ב"ה יש לי בית, מקלחת חמה וילדים לחזור אליהם בסוף יום – ועל זה אני מודה".
עוד דבר שמודה עליו חמוטל הוא הזכות לקחת חלק במשימה לאומית: "בעלים של חברות שלי נמצאים פה ולא מגויסים, והם מבואסים שאין להם את הזכות של יישוב הארץ ונתינה. אומנם לכל אחד יש את השליחות שלו, אבל יש משהו בלוחמה שהוא מעבר. מי שנמצא שם בשטח מרגיש את זה יותר".
כאישה של איש קבע, מה המסר שלך לממשלה?
"לכו הביתה, תיתנו יותר מענקים לנשים שנמצאות עם הילדים בבית. הכסף שהביאו עד עכשיו זה רק הדלק של בעלי מהדרום חזרה הביתה. יש משכנתא, חוגים ומסגרות, וחייבים להמשיך בשגרה למרות הקושי".
גיבורות ללא גלימה
תפארת לנדסברג (25) היא בעלת עסק של ניהול תוכן ומדיה, ומאז המלחמה עובדת בחצי משרה כרכזת תרבות ביישוב מגוריה, אלון מורה. היא נשואה לחגי (28), והם הורים לשניים – בני 3 ו-5 חודשים.
מפרוץ המלחמה חגי נמצא במילואים, משרת בהגנה המרחבית של אלון מורה. הוא מגיע לבית פעם בשבוע לשעות ספורות. זה אומנם קרוב לבית מבחינה גאוגרפית, אבל תפארת מעידה שהוא כמעט לא נוכח בבית.
"אנחנו גיבורות, גיליתי על עצמי כוחות שהיו רדומים אלמלא המלחמה"
"היה לו גיוס דרמטי מאוד", משתפת תפארת. "היינו בקריית ארבע אצל המשפחה, ובאמצע התפילה הוא נכנס לעזרת נשים לקרוא לי. יצאתי החוצה, נפל לי הלב ולא הבנתי מה קרה, ואז הוא סיפר לי שיש מלחמה. הוא הדליק את הפלאפון ואמר שצריך לנסוע לאלון מורה. לקח לי 4 שעות להתאפס ולהבין מה קורה. מאז הייתי בשבועיים של סיוט, בקושי ישנתי בלילה, תחושת חוסר ודאות. הייתי מדליקה אור במקום הכי פנימי בבית כדי שלא יידעו שאני פה. הייתי בפחד קיומי שבעלי לא כאן כדי להגן עליי".
אחרי לידת בנם הקטן התחילה המלחמה, ותפארת מרגישה שהיא עדיין לומדת את עצמה וכיצד לטפל בשני ילדים קטנים לבד. "אני מרגישה שאני במרוץ מדבר לדבר. בעבר, אחרי השכבות של הילדים היה לי זמן לעשות דברים שאני אוהבת, כמו לצייר ולסרוג. אך מאז שחגי מגויס נמחקו לי כל התחביבים, ואחרי הרדמות אני קורסת ואין לי כוח לעשות שום דבר.
"בנוסף, מבחינת ניהול הבית למשל, שטיפת הבית היא התפקיד של חגי. ובפעם הראשונה כשהיה במילואים שטפתי את כל הבית בעצמי. בשלב כלשהו הבנתי שהכוחות שלי מוגבלים. אני מגיעה לקחת את הילדים מהמסגרות, ואין לי כוחות אליהם משום שעשיתי הרבה דברים אחרים קודם. לכן, למדתי לקבל עזרה: בחורים מהישיבה מגיעים לשטוף לי את הבית בהתנדבות, נערות מגיעות אליי ולוקחת את נועה הגדולה לגן שעשועים לכמה שעות. בזמן הזה אני עם התינוק, ואז כשהיא חוזרת יש לי יותר זמן וכוח אליה. כיף לדעת שכולם פה מסביבי תומכים ושואלים אם אני צריכה עזרה ואיפה אני שבת. הבנתי שאני מסוגלת לשחרר, ואם לא אז זה בא על חשבון הגוף והנפש שלי – ושל הילדים, כמובן".
פרט לבני הנוער, נעזרת תפארת גם בסיוע מטעם הממשלה, והיא מכירה תודה על כך: "נעזרתי במענקים וקיבלתי החזרים על הכל. יחד עם זאת, אני חושבת שצריך יותר סיוע בפן הנפשי מצד המדינה. אצלנו באלון מורה יש עזרה גדולה, אבל הבנתי מחברות שגרות במקומות אחרים שלא כל הקהילות דואגות, אז הייתי אומרת לממשלה לדאוג להן".
לא רק תפארת משלמת את המחיר על היעדרות חגי, אלא גם ילדיהם. מאז המלחמה נועה בתם מבקשת לישון איתה – דבר שלא היה לפני כן, ולפעמים היא גם פורצת בבכי בלילות. "נועה משתפת אותי בחששות שלה", מתארת תפארת. "היא שואלת אותי שאלות כמו 'אם יבוא ערבי, אז מה הוא יעשה לאבא?' אז אני מסבירה לה שאבא שומר עליה. עצוב לי שהילדה שלי יודעת דברים כאלו בגיל כה צעיר. גם דברים שהייתה עושה בקלות בעבר, לא פשוטים עבורה היום".
את מרגישה תחושת שליחות?
"לגמרי. הרגשתי שכל אחד במלחמה נותן את הכוח שלו, ועם ישראל מתגלה בתפארתו. זאת הרגשה טובה שבעלי מגן על היישוב, אני גאה בו ומרגישה 'וואו' לידו כשהוא במדים. פעם אחת כשנסענו מחוץ ליישוב, עצרו לידינו אנשים ואמרו 'אנחנו אוהבים אתכם, חיילים! שמרו על עצמכם'. כולם מרגישים מחוברים אלינו, ומזוג פרטי הפכנו להיות זוג כללי של עם ישראל".
לסיום, איך תעודדו נשים שנמצאות במצבכן?
מיכל: "כל התנהגות של הבעת קושי ומורכבות היא לגיטימית! לצד זאת, אני מאמינה שיש דברים שתלויים בכוח הפנימי שלנו. מותר להיות על הקצה, אולם עדיין נתונה בידנו הבחירה לבחור שהפחד לא ישתק אותנו. לכל אחת יש כוחות, וצריך להמשיך להיות חזקות, ולהחזיק את הבית ואת בן הזוג מכיוון שאין ברירה אחרת".
חמוטל: "אנחנו ננצח, ואנחנו חזקות הרבה יותר ממה שאנחנו חושבות. כל אחת היא לביאה, לא משנה מה הבעל שלה עושה ולא משנה מה היא עושה. הדבר שהכי מחזק את הבעלים שלנו בשטח זה שהם רואים אותנו חזקות בשבילם".
תפארת: "אם היו אומרים לי ששלושה חודשים לא אראה את בעלי, לא הייתי מאמינה ומצליחה לדמיין את זה. אני עשיתי את זה, וחצי נשים מעם ישראל עושות את זה. יש לנו עוצמות ויכולות שמתגלות בזמנים האלו, אנחנו גיבורות! גיליתי על עצמי כוחות שהיו רדומים אלמלא המלחמה. ברגעים קשים אנו צריכות לזכור שמותר ליפול, אך חשוב בסוף גם למצוא את הכוח לקום ולצמוח מזה. ברגע שאנחנו חזקות, יש לנו את היכולת לתת לבעלים שלנו כוח להתמודד, וזה קריטי להצלחה במלחמה".
