שירת היום שאחרי

שירת הים הייתה לאחד הפרקים רבי המבע והעוצמה הגדולים ביותר בתנ"ך. ולא לחינם זכו השירה, משה ובני ישראל למקום של כבוד גם בתרבות העולמית. עשרות יצירות אומנות מנסות לתאר את המחזה המופלא של עַם עבדים – שרק ימים ספורים קודם לכן היה בשפל המדרגה, מעונה, כנוע ומדוכא – יוצא "ביד רמה" ומשורר בעוז.

אליהם נוספו יצירות מוזיקליות מופלאות. אחת מהן, האורטוריה "ישראל במצרים" של הנדל, שהועלתה לראשונה על הבמה בקונצרט חי לפני כמעט 300(!) שנה, מבקשת ל'תרגם' את הפסוקים והמראות לשפת הצלילים.

מבין התווים הדוממים עולה ובוקעת תמונה מלאת חיות: קול קפיצתן של הצפרדעים; דממת המוות של חושך מצרים, שממש ניתן למששה; גלי הים הגואים ועולים, עד ש"ניצבו כמו נד נוזלים"; קולות הנשיפה הרועמים של "נשפת ברוחך כיסמו ים"; מוזיקה מצמררת שמבקשת להעביר לשומע את תחושת הפחד שאחזה ב"כל תושבי כנען" למשמע המופתים הגדולים, ושיא כל השיאים – תיאורי השמחה של חציית ים סוף ושירת בני ישראל.

אכן, הניסיון לגזור גזרה שווה בין יציאת מצרים ושירת הים למציאות ימינו קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי. אף שלפי מסורת חז"ל, במכת החושך נוצרה הזדמנות להיפטר מ'רשעי ישראל' שמתו באותם שלושת ימי אפלה, בפסוקים עצמם אין לכך כל זכר. יתר על כן, עשר המכות מתוארות כמסכת אחת, חד-צדדית, כמעט סטרילית, שבה המתים, הצער והכאב הם נחלתו של צד אחד בלבד, של המצרים, ואילו מבני ישראל לא רק שלא מת ולו אדם אחד, אלא שאפילו כלב לא חרץ לשון כנגדם.

כך גם בתיאור ההרואי של חציית ים סוף. כל סוס רכב פרעה, על רכבו, פרשיו ושלישיו, טובעו במימי ים סוף, ואילו בני ישראל נחלצו מן הים בריאים ושלמים. לנוכח תיאור אוטופי זה, מתקבלות השירה וההודאה על הנס כדבר טבעי, מתבקש מאליו.

המספד הוא מספד, השק והאבל קשים מנשוא. אך יש לנסות ולהפוך אותם ל"מחול" ול"שמחה", ולו לשעה קלה, ולייחל למציאות טובה יותר

לא כן במלחמה בת ימינו. זו אינה מסתיימת בתוך שבוע אחד, גם לא בחלוף מספר חודשים. גם לאחר כ-115 ימים, קיצה עדיין אינו נראה באופק. היא מותירה אחריה שובל ארוך של שכול וכאב. אלפי הרוגים ופצועים, שבויים וחטופים, משפחות מוכות וחבולות ואומה שלמה שיישאו עימם את צלקות המלחמה ונוראותיה למשך שנים רבות. האם אחר כל אלה עוד יהיה מקום ל'שירה'?

אחד המדרשים המפורסמים ביותר מספר על הקב"ה שגער במלאכים, שביקשו גם הם לומר שירה, וסנט בהם: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?".

רבים מהפרשנים תהו על כך שנימת תוכחה דומה לא הופנתה אל בני ישראל עצמם, אלא רק כלפי המלאכים. אחד התירוצים תולה את ההבדל במידת ההשתתפות השונה במאמץ המלחמתי. בני ישראל, שנחלצו מעבדות לחירות, היו חלק ממאמץ זה ולכן לא רק רשאים, אלא אולי אף חייבים להודות, להלל ולשבח על הנס הגדול. לצד החלל הגדול שנפער, יש לתת את הדעת גם לתקווה. לא כן המלאכים, שעמדו מן הצד ו'נזכרו' להופיע כאשר המאבק כבר הסתיים.

לפי גישה זו, אמירת 'שירה' ב'יום שאחרי' אינה מבטאת אטימות למציאות. נהפוך הוא. לצד המראות הקשים, יש בה פתח לתקווה. "הפכת מספדי – למחול לי! פיתחת שקי – ותאזרני שמחה!", שורר משורר התהלים בפסוק הנאמר על ידינו מידי יום ביומו.

המספד הוא מספד, השק והאבל כבדים וקשים מנשוא. אך את העבר אין להשיב. יש לנסות ולהפוך אותם ל"מחול" ול"שמחה", ולו לשעה קלה. לשאוף לאופק חדש, טוב יותר, לקוות ולייחל למציאות טובה יותר.