"וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:
התורה בסוף פרשת אחרי מות מתארת לנו את התועבות שנעשו ע"י המצרים וע"י יושב הארץ הכנעני, ואומרת לנו בתחילת הדברים: "כמעשה ארץ מצרים … וכמעשה
יום העצמאות, מה נורא ונשגב הוא יום זה בשבילנו! אך עלינו לברר לעצמנו על שום מה גדול הוא יום זה, שאנו אומרים עליו ראשית צמיחת
"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" רש"י: ונתתי
הפרשה שאנו קוראים השבוע, השלישית בסדר הפרשיות לספר ויקרא, מכילה את פרקים ט'-י"א. הפרשה פותחת בתיאור חנוכת המשכן שנבנה ע"י דור יוצאי מצרים, ביום הראשון
"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ד' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר
אותם הדברים הנעלמים אשר אין להם הגה, אשר הם למעלה אפילו מהקול קול יעקב, הם תמיד אלה שדורשים הכי הרבה מילים כדי לבטאם ואחרי שנגמרו
פרשתנו פותחת בפסוק "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל … קחו מאיתכם תרומה". עלינו להבין שעיקר משמעות הפסוק בביטוי ההפרדה המתוארת כאן בין בני
"ויאמר ד' אל משה לאמר: ואתה דבר אל בני ישראל לאמר: אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ד'
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ
