ביום השמיני

הפרשה שאנו קוראים השבוע, השלישית בסדר הפרשיות לספר ויקרא, מכילה את פרקים ט'-י"א. הפרשה פותחת בתיאור חנוכת המשכן שנבנה ע"י דור יוצאי מצרים, ביום הראשון לחודש ניסן בשנה השנית לצאתם ממצרים, כלומר בתום שנת הנדודים הראשונה של אבות האומה בציביליזציות של אותה העת.

תיאור זה פותח בפסוק: "ויהי ביום השמיני". יום שמיני, כיון שהמדובר למחרת שבעת ימי המילואים שבהם אהרן ובניו, תחת הדרכתו של משה רבנו, מתקדשים בדרכי התשובה בכדי להיות ראויים לקחת על עצמם את האחריות להסטוריה החדשה של היחסים בין הקב"ה האדם והעולם, המתחילה בדיוק ביום ההוא. אותו היום, ראש חודש ניסן, שכבר קיבל ביציאת מצרים משמעות מיוחדת – החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה – זוכה עתה למשנה חשיבות. התלמוד משווה את ערכו ליום בריאת העולם בששת ימי המעשה.

כך אומרת הגמרא במסכת מגילה דף י ע"ב: "ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא 'ויהי ביום השמיני', וכתיב התם 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד'".

אכן, זוהי הפעם הראשונה מאז אדם הראשון, בה השכינה תשכון בארץ, בעולם בני האדם, באופן קבוע ומתמיד, נוכחת בשביל הכלל ולא רק לפרקים כפי שהיה עד אז, בעיתות התגלות שהיו לזקן או נביא זה או אחר, על פי מעלתו וערכו, בחינת "כל הגדול מחברו".

מדרש מפורסם בבראשית רבא י"ט, מסביר כי נוכחות השכינה, וודאות מציאותו ית' בעולם וקרבתו אליו, הוודאות כי העולם אינו תוצר המקרה אלא שיש לו יסוד מוחלט, תלויה ביכולתו המוסרית של האדם.

באמת הא-ל הינו גם יחד רחוק וקרוב. הימצאות השכינה הינה לגבי האדם חויה של קרבה למרות הריחוק האינסופי. אולם השכינה, אומר לנו המדרש, התרחקה מרקיע לרקיע עד הרקיע העליון בעקבות התדרדרותו המוסרית של האדם מדור דור, בעשרת הדורות שבין אדם ועד נח ומנח ועד אברהם שכולם היו מכעיסים והולכים.

דבר זה הינו נכון הן ליחיד והן לחברה ולאנושות כולה. עם חטא אדם הראשון, השכינה נתרחקה עד לרקיע הראשון, וכן הלאה, מדור לדור, קרבה נחוצה זו של וודאות מציאותו ית' נתרחקה מעבר לגבולות השמים, ובהתרחקותה לקחה היא עימה את טעם אמיתת עצם החיים, שרק רישומים בודדים ממנה נלקטו ע"י צדיקים ויחידי סגולה השתולים בכל דור. אבל, ממשיך המדרש, מאז ימיהם של אברהם יצחק ויעקב, ובדורות אשר באו אחריהם ואשר הלכו בעקבותיהם, במסעו הארוך של עם ישראל במשך ימי עולם בו הוא מבקש להשיג את זהותו המקרבת אותו שלב אחר שלב לאמיתת שיעור קומתו כאדם, כפי מה שהשם ית' מצפה, חוזרת השכינה מרקיע לרקיע, מוצאת מחדש את העקבות שהותירה בארץ, ומתקנת אותם לישועת העולם. בזמנו של דורו של משה, השכינה הגיעה שוב עד הארץ, כפי שהיתה בעת בו נבראו השמים והארץ: הרי זו כוונת הכתוב בספר שמות פרק י"ט פסוק כ': "וירד ד' על הר סיני".

אולם מעת שחרב ביהמ"ק, שוב נמצאת השכינה בגלות. משמעות גלות השכינה אינו רק שהיא מלווה את הגולים בגלותם, סובלת את סבלם, ומתענה בעינויים. האבל אינו רק זה של האדם המשולל קרבת אלקים. אלא הוא גם על המצאותו ית' בגלות מעולמו הוא. זאת אומרת שפירוש גלות השכינה הינה מצמצמת את עצם נוכחותו ית' בעולם, מעוותת את תפיסת דרי מטה בא-להותו ומרוקנת את המילים המדברים עליו מתוכנם האמיתי. מכאן שגלות השכינה הינה חילול השם פשוטו כמשמעו. לכן, ישנה מידה רבה של אי-הבנה בביטוי זה. במקום לחשוב שהיתה להם לישראל מין נחמה פורתא בחושבם שהשכינה נמצאת איתם בגלותם, מחשבה אשר היתה אמורה למתק במקצת את מר הגלות, יש להתבונן בכך שההיפך הוא האמת, דהיינו שהתודעה שגלותם ממעטת את עצם השכינה  היה צריך לעורר אצל הגולים משנה מרירות: לא די שהם בגלות אלא שגלותם גם גורמת את גלות השכינה! שמו ית' קשור קשר בל יינתק לשמם של ישראל, ישר-אל, כך שאי אפשר לבטא את שמם בלי להזכיר תוך כדי כך שם שמים. פירוש הדבר הוא שעם ישראל כולו נעשה מרכבה לשכינה מאז זכה יעקב אבינו בתואר כבוד זה. והנה הגלות גורמת לכך שדבר זה שאין לשער את חשיבותו הופך להיות דבר של מה בכך, משולל משמעות של ממש… הוי לאותה בושה! כל מי שמסכים לפקוח עיניים על המציאות מבין שישרי לב אינם יכולים לשמוח ולהתנחם בגלות כי שכנה עמהם, אלא שמעתה עליהם להתאבל לא רק על גלותם הם אלא גם ואולי בעיקר על גלותה היא.

אבל, וכפי שאומרת הגמ': "דיו לאבל [שיעמוד] מאבלו". בצפייה לסוף הגלות והחזרת השכינה למקומה כפי שאנו מתפללים "השב שכינתך לציון", הכח הפועל אינו רק רצונו של האדם לשים קץ לגלותו ואבלו האישי, אלא הינו גם רצונו ית' למצוא שוב את שמחת הבורא היוצר. אותה שמחה שהיתה לפניו ביום השמיני כי אז הגיעה המשימה להשלמתה.

בוודאות זו, אומרים לנו חכמינו, טמונה גם הוודאות בגאולתם של ישראל.

יהיו נא הדברים עילוי לנשמתם הקדושה והטהורה של בני משפחתי שנספו בשואה בתוך שאר ששת מליוני הנספים שנרצחו ע״י הצורר הגרמני ועוזריהם משאר העמים ימ״ש.

(שמיני תשפ"א)