הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
התורה בסוף פרשת אחרי מות מתארת לנו את התועבות שנעשו ע"י המצרים וע"י יושב הארץ הכנעני, ואומרת לנו בתחילת הדברים: "כמעשה ארץ מצרים … וכמעשה ארץ כנען … לא תעשו". לעומת זאת, בסוף הדברים אומרת לנו התורה שכל התועבות האל עשה הגוי היושב בארץ בלי להזכיר את ארץ מצרים.
ונשאלת השאלה, מדוע בפתח הדברים, הוסיפה התורה גם "כמעשה ארץ מצרים", אך בסיום הדברים השמיטה קטע זה? דבר זה בא ללמדנו שני דברים: הראשון- שברגע שניכנס לארץ יינתק הקשר מהמצריות ומתועבות מצרים, לכן כאשר מתייחסת התורה לדברים שמתרחשים בהימצאותנו בארצנו, לאחר כניסתנו לארץ, כבר אין צורך להזכיר את מעשה ארץ מצרים. דבר שני שבא ללמדנו הוא: שברגע שניתק הקשר מהמצריות, כבר אין אנו יכולים לחזור וליפול בדבר זה.
ומתוך כך אנו יכולים ללמוד עוד דבר שהוא לא פחות חשוב: התורה אומרת לנו, לא לעשות כתועבות יושב הארץ, פן תקיא אותנו הארץ, כפי שהקיאה את יושבי הארץ הכנענים מפנינו. רש"י מלמדנו שאין ארץ ישראל מקיימת עוברי עבירה אלא היא מקיאה אותם מקרבם.
מכאן אנו יכולים ללמד זכות גדולה על כל יושבי הארץ גם בימינו – אם הם נמצאים כאן סימן שאינם עוברי עבירה כפי שנדמה לנו, אלא "הנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו", אולי בעינינו "החפשיים" (החילונים כפי שבטעות נקראים), נראים לנו כמלאי עבירות אך כנראה שהקב"ה רואה דברים שלנו נסתרים, ואין הם נחשבים עוברי עבירה במובן של כוונת התורה ועומדת להם זכות של אהבת העם ואהבת ארץ ישראל כל זמן שיוקדת בהם אותה האהבה.
ונראה שזהו היסוד של הסנגוריא על ישראל שהתורה מפליגה בה כל כך: לא לשפוט לפי ראות העין וכאילו נגמר הדין לפני שהתחיל המשפט (כפי שאנו גם רואים גם במעמד הסנה בכך שמצטרעת ידו של משה רבינו על כך שאמר דברי קטגוריה על ישראל ״והן לא יאמינו לי״). ענין זה מובא ביתר שאת בפרשת קדושים שגם אותה אנו קוראים השבת היות והפרשיות מחוברות.
בפרשתנו מופיע אחד מהעקרונות החשובים של חיינו, בעניינים שבין אדם לחברו.
"ואהבת לרעך כמוך", על דבר זה אמר רבי עקיבא בירושלמי ש"זהו כלל גדול בתורה". והלל הזקן הרחיב, על דרך השלילה, שהרי הפסוק התחיל במצוות לא תעשה לפיכך המשיך על דרך זו – מה זה לאהוב את חברי כמוני זהו: "מה דעלך סני לחברך לא תעביד" – ובדר כלל, מפרשים זאת לפי תרגום פשטני: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, שגם זה כמובן דבר חשוב הוא.
אולם אם נפרש כך עולה מזה שמה שאסור לי לעשות לחברי, זה הדבר השנוא עלי. ומה לגבי דבר השנוא עליו? בשימי את עצמי כאמת מידה של מה לעשות ומה לא לעשות כלפי חבריי, אני בעצם ממעיט בחשיבותם ומעלה בערך עצמי במידה רעה של גאווה. והנה, זאת בדיוק היתה טעותו של אדם הראשון ובזה הוא נכשל: האכילה מעץ הדעת באופן האסור הינו קביעת הטוב והרע לפי ראות עיני. אני קובע את הכללים, אני אמת המידה. אני מחליט מה טוב ומה רע, לי ולחברי.
לכן, עלינו להבין שמשמעותו האמיתית של הסברו של הלל הזקן – לפי פשטי הלשון – מונחת מחד בהבנת המילה "עלך", ומאידך על פיסוק נכון של המשפט.
הארה חשובה לפתרון התעלומה בוא תבוא לנו כרגיל מדפי הגמרא: במשנה במסכת קידושין ובגמ' לאחר מכן: "כל מצות הבן על האב", וכאן אין הבן נושא אלא נשוא: מדובר בכל המצוות המוטלות על האב לעשות לבנו, דהיינו מצוות (הקשורות ל) הבן (והמוטלות) על האב.
כך הוא גם הפירוש של כוונתו של הלל הזקן, זאת אל תעשה – וכך הוא הפיסוק הנכון: מה דעלך – מה שתלוי בך ושידוע לך שהוא, סני לחברך – שנוא לחברך, אל תעביד – אל תעשה. כלומר מה שבמעשים שלך שנוא על חברך, זאת אל תעשה, דהיינו, למשל, אם ידוע לך שחברך לא אוהב שקוראים לו בשם מסויים, אסור לך לקראו באותו השם, וכך כל דבר שידוע ששנוא עליו.
הבחינה הזאת – או אם תרצו המבחן הזה – של אהבת הזולת מובא בתורה דווקא בלשון אהבת הריע. התורה מבליטה פה את העובדה שדווקא מי שקרוב אלי קשה יותר לאהוב כראוי. אכן אהבת הזולת זה מושג מופשט. לא קשה להסכים לעקרון התיאורטי של האהבה ולדרוש עליה דרשות נלהבות. וכמה שהוא רחוק יותר, נאהב אותו יותר ונהיה מוכנים להיאבק את מאבקו. אבל הריע? השכן? הקרוב? לדעת לאהבו על אף הקרבה, דהיינו שהקרבה לא תעוור אותנו ולא תביא אותנו לכלל זלזול מחוסר התחשבות כי "בינינו זה לא חשוב! הרי הוא אחד משלנו!", זה רק בצחוק וכד׳.
לכן מסתיים הפסוק באיזכור: אני השם! כדי שנזכור כי הריע, לסופו של דבר, הינו גם יחד הכי קרוב והכי רחוק וכי דרכו אני מתחבר לשם.
אהבת השם היא היסוד של אמתת אהבת הריע, ז"א שהוא ית' ערובה לרֵעוּת בהיותנו כולנו נבראים. אני צריך להגיע לאהבת השם דרך אהבת הריע ולאהבת הריע דרך אהבת השם, ובשני המצבים מבלי שאחד ייעשה כביכול אמצעי ביחס לשני אלא ישאר כתכלית בפני עצמה.
(אחרי-קדושים תשפ"א)
