כל המאמרים במדור הגיגים

שתי פרשיות שלמות עוסקות בנושא רפואי שלא מלבב את הנפש, בלשון המעטה. סוגים שונים של צרעת הבאה על האדם, על כליו, על בגדיו ועל ביתו.

כאשר ביקשתי בקבוצה של אנשים המכונים 'דתיים': '"מי שחושב כי הוא דתי שירים את ידו", אף אחד לא הרים את ידו. לתמיהתי, השיבו רוב החברים

האם כאשר דרשנים מנסים לפרש את פסוקי המקרא הנוגעים לאירועים כרונולוגיים (מי, מה, מתי), הם מנסים לקבוע את ה'אמת ההיסטורית'? ואם התורה לא פירטה ולא

יהודי שחי בתקופת המשכן או בתקופת המקדשים, לא שאל שאלות נוקבות על נושא הקורבנות. נפשו לא נקעה ב"כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים". נפשו

הדיבור באמצעות אותיות מהווה את הביטוי החיצוני של רצון האדם, כדברי הרב קוק זצ"ל (אורות א,ז): "מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה

על פי סדר בריאת העולם, השבת אכן נמצאת בסוף השבוע, בסוף הבריאה מן ההיבט הכרונולוגי. האדם הראשון לא נחשף לכל ימות השבוע הראשונים בהיסטוריה, הוא

בתולדות כל העמים, ובכללם עם ישראל, אירועים עוצמתיים משנים דרך. באבחת חרב אחת, מן היום למחר, קם לו עם 'חדש' שהחרים, פגע וסלל דרך להתאבדותו

"טבח נתניהו". כך כינתה כותרתו של עיתון בישראל לא מזמן את אירועי הטבח בשמחת תורה. מה פשרו של צמד המילים הנוראי הזה? המילים הקשות הללו

לבגד (בגידה), מעיל (מעילה), ולבוש (בושה) יש להוסיף גם כיפה (כפייה). מתברר כי לכל אביזרי הלבוש הללו משמעויות פנימיות עמוקות מסגולותיה של השפה העברית. הכיפה

בימים טרופים אלו, בעיצומה של מלחמה עקובה מדם, מתגלה עם ישראל בתפארתו, בנתינתו ובמעשי החסד המופלאים שלו. קטן כגדול פותחים את סגור ליבם ואת ידיהם,