ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)"סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו"- המילים הללו, בנעימה המסורתית והמכילה, מתנגנות באוזני כל מי שחי את ימי הסליחות ויום הכיפורים. אנחנו חוזרים עליהן יחדיו, בנימת תחינה מתעצמת. מה עומד מאחורי החזרה המשולשת הזאת? מדוע לא לקצר ולומר "סלח לנו" או "מחל לנו"? מה אנו יכולים ללמוד מכך על מערכת היחסים שלנו עם הא-ל ועם הסובבים אותנו?
ניזכר במודל שבו כל עבירה שאנו עושים נרשמת על פתק המושם בשמיים בתוך תיק עליו רשום שמנו. על כל עבירה מתווספת שורה בפתק שבתוך התיק. בקשתנו ביום הכיפורים מתקיימת בתהליך של ניהול התיק הזה:
בסליחה , אנחנו מבקשים למתוח קו על העבירה. הפתק עדיין בתוך התיק עם הקו המתוח.
במחילה , אנחנו מבקשים לזרוק את הפתק שבתוך התיק עם כל העבירות המחוקות. התיק שנפתח על שמנו עדיין קיים.
בכפרה, אנו מבקשים לזרוק את התיק כולו, משל "לא היו הדברים מעולם".
דוגמה. פגענו בחבר בעשייה, באמירה או בהימנעות של דבר מסוים. הסליחה תתמקד בלנסות לבטל את הפגיעה עקב אותו מעשה או הימנעות ממעשה. כדוגמתו אנו מוצאים: "סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֹ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה". ההתייחסות הינה אל העוון הספציפי הזה ודומה הדבר למתיחת קו על העבירה שבמודל לעיל.
אם בנוסף לבקשת הסליחה מן החבר אני מבקש ממנו דבר נוסף, על אותו המעשה עצמו- מחילה, אני למעשה מבקש ממנו 'ניקוי שולחן' יסודי יותר. זה יכול להיות לדוגמה: "אני מבקש ממך מחילה על כך שלא עניתי כשפנית אליי בבקשה לעזרה." אין התייחסות למעשה הספציפי אלא לפגיעה העקרונית במערכי הנפש של זולתי עקב העבירה הספציפית שפגעתי בו. כדוגמתו אנו מוצאים בלשון הזהב של הרמב"ם: משנה תורה, הלכות תשובה ב׳: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפצה". אפשר כי הפירוש של מחילה כחפירה פנימית מוסתרת המובילה למקום כלשהו מסייעת לפירוש זה, שהרי מבקש המחילה מחפש מסילות פנימיות ללבב חברו. באנאלוגיה מבקש החוטא לזרוק את הפתק עם רשימת החטאים ולא רק למתוח קו על הרשימה.
במעלה גדולה אף יותר נמצאת הכפרה. הבקשה גובלת ממש בשינוי המציאות מן העבר (=רעיון התשובה האמיתית). בפרשת עגלה ערופה מבקשים זקני העיר: "כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ ה' וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם". ופשוטים הדברים, הם מבקשים להתנקות מכל אשמה הם וכל עם ישראל בבחינת לא היו הדברים מעולם. בדוגמה לעיל, מדגיש החוטא כי גודל חטאו לא בא לידי ביטוי רק באי היענות לבקשה ספציפית (=סליחה), וגם לא רק בעצם הסירוב שפגע בוודאי בנפשו (=מחילה), אלא בכך שלא התעניינתי ביוזמתי במחסורו, או בגורמי הבעייה. בלשון פוזיטיבית, משל היה אומר: "אני מעוניין להעמיק את הקשר בינינו, לחקור את עולמך הפנימי ולהבין את רגשותיך. הכוונה שלי היא לשבור את המעגל המפריע וליצור חיבור אמיתי, שבו אני לא רק מתנצל על חטא מסוים אלא גם נוגע בחוויותיך ובצרכיך האישיים." באנאלוגיה למודל: אני מבקש לסגור את התיק ולהתחיל מאפס.
במהלך יום הכיפורים, כשאנו מתכנסים בתפילות ומבקשים סליחה, מחילה וכפרה, אנחנו מקבלים הזדמנות לגשת מחדש למערכות היחסים שלנו, להבין את משמעותן ולחתור לתחילת קשרים חדשים ובריאים יותר.
בכוח מילים אלו נוכל לבנות מחדש קשרים עם עצמנו ועם הסובבים אותנו, ונוכל להפוך חוויות קשות לשיעורים שמעבירים אותנו קדימה. ובזמן שזה קורה, נצליח לסיים את התהליך באהבה, בתודעה ובלקיחת אחריות, ונשוב בריאים ומשודרגים יותר במסע חיינו ביחסינו עם השם ועם האנשים שמסביבנו.
