"היום הרת עולם", מה להורות וליום הדין?

"היום הרת עולם" פיוט קדמון למחבר לא ידוע מושר על ידינו ברטט ובאימה בתפילת המוסף של שני ימי ראש השנה. נראה כי הוא עוסק ביסוד ההיסטורי של ראש השנה (בריאה) , תוכן שאינו מוזכר כמעט בתפילותיו של היום. מוזכרים מאוד שני יסודות אחרים: יום הדין והמלכת הא-ל. האם נוכל לפצח את סודו של הפיוט באמצעות ניתוח מבני וספרותי? חלוקה מבנית המבוססת על התוכן מעלה את המבנה הסכמטי הבא:

זהו תיאור כפול של אותו רעיון המובע במונחים שונים ( מעין "שתי בחינות"):  בטור ראשון, תוכנו של היום הוא "הרת עולם", ובטור השני, תוכנו של היום הוא משפט לכל יצורי עולם. המילה עולם משותפת לשני התכנים. בטור ראשון היחס המבוקש אלינו הוא יחס של הורה לבניו, ובטור שני יחס של אדון לעבדיו. בטור ראשון הבן מבקש רחמים ובטור השני העבד מבקש חנינה. הסיומת הלא ברורה עושה שימוש בביטוי איום לטור ראשון וקדוש לטור שני.

הביטוי כל יצורי עולם מייחס בוודאות למילה עולם משמעות של תבל, כל יצורי התבל עומדים למשפט ביום זה. האם גם בביטוי הרת עולם הכוונה במילה עולם  היא לתבל? מתוך המבנה נראה כי התשובה חיובית ומפתיעה במשמעותה. בכל המקרא משמעות המילה עולם הינה משמעות של זמן, כלומר: נצח, כגון: "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה", או "בְּרִית עוֹלָם". נראה כי כותב הפיוט הסתמך על לשון חכמים שבה עולם הוא מקום ולא זמן ("על שלושה דברים העולם קיים – על הדין ועל האמת ועל השלום"), אבל שאב את הביטוי היחידאי במקרא מנבואתו של ירמיהו הנביא:

ירמיהו פרק כ פסוק יד – יח

"אָר֣וּר הַיּ֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖דְתִּי בּ֑וֹ י֛וֹם אֲשֶׁר־יְלָדַ֥תְנִי אִמִּ֖י אַל־יְהִ֥י בָרֽוּךְ:

אָר֣וּר הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר בִּשַּׂ֤ר אֶת־אָבִי֙ לֵאמֹ֔ר יֻֽלַּד־לְךָ֖ בֵּ֣ן זָכָ֑ר שַׂמֵּ֖חַ שִׂמֳּחָֽהוּ: וְהָיָה֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא כֶּֽעָרִ֛ים אֲשֶׁר־הָפַ֥ךְ ה' וְלֹ֣א נִחָ֑ם וְשָׁמַ֤ע זְעָקָה֙ בַּבֹּ֔קֶר וּתְרוּעָ֖ה בְּעֵ֥ת צָהֳרָֽיִם: אֲשֶׁ֥ר לֹא־מוֹתְתַ֖נִי מֵרָ֑חֶם וַתְּהִי־לִ֤י אִמִּי֙ קִבְרִ֔י וְרַחְמָ֖ה הֲרַ֥ת עוֹלָֽם: לָ֤מָּה זֶּה֙ מֵרֶ֣חֶם יָצָ֔אתִי לִרְא֥וֹת עָמָ֖ל וְיָג֑וֹן וַיִּכְל֥וּ בְּבֹ֖שֶׁת יָמָֽי"

גם אצל ירמיהו הנביא, כמו בכל המקרא, עולם הוא  במובן של נצח. ירמיהו הדואב מבקש להישאר ברחם אמו לנצח. הוא כועס על מבשר לידתו. הרת עולם, היא משאלה דמיונית של מצב הריוני לנצח, ובכך הוא יחסוך לעצמו את מראות העולם המפילות עליו פחד ואימה. הפייטן, בהברקה לשונית שואל את הביטוי המקראי הרת עולם ומייחס לו משמעות חדשה כמעט הפוכה מזו המקראית- הרת עולם במובן של לידה, של יציאה ממצב ההיריון. ומה נולד באותו יום? העולם במובן של תבל. ומי המוליד? בורא עולם!

השפעת הנביא ירמיהו על כותב הפיוט באה לידי ביטוי גם ברכיבים לשונים נוספים. הרחם שבה מבקש ירמיהו להישאר הפכה להיות אצל הפייטן, רחמים:  "אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים". לא רק שהפייטן אינו נרתע מן הדימוי של הא-ל כמולידו של העולם תוך שימוש בתיאורים אנושיים אלא משלים את הדימוי בכך שאנו בניו או עבדיו.

מוטיב הבנים והרחמים מפורשים בנבואה אחרת של הנביא ירמיהו:  "הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־ ה'". בטור השני. מוטיב העבד והחנינה לקוחים מדברי דוד המלך:  "בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י…" (מלאכי א, ו). וכן – "הִנֵּ֨ה כְעֵינֵ֢י עֲבָדִ֡ים אֶל־יַ֤ד אֲֽדוֹנֵיהֶ֗ם כְּעֵינֵ֣י שִׁפְחָה֘ אֶל־יַ֪ד גְּבִ֫רְתָּ֥הּ כֵּ֣ן עֵ֭ינֵינוּ אֶל ה' אֱ-לֹהֵ֑ינוּ עַ֝֗ד שֶׁיְּחָנֵּֽנוּ" (תהלים קכג , ב).

מוטיב ההורות ומה שמשתמע ממנו כרכיב מרכזי לתכני ראש השנה בא לידי ביטוי גם בבחירת הקריאות וההפטרות של שני ימי ראש השנה. בקריאות- פקידת שרה ופרשת העקדה. בהפטרות: עקרותה של חנה ורחל המבכה על בניה.

בשורה האחרונה, כמילות סכום לשני הטורים בוחר הפייטן בשתי מילים – איום לטור הבנים וקדוש לטור העבדים. איום ככינוי של אדון המטיל אימה על עבדיו מתאים לטור השני, וקדוש ככינוי לכבוד שרוחש הבן לאביו מתאים לטור הראשון. מה אם כן פשר ההיפוך בסדר דבריו של הפייטן? נראה כי הפייטן ביקש בסוף הפיוט לבטל את הדיכוטומיה הספרותית שבין הבן לעבד בכך שהוא הפך את מילות היחס. משל רצה לומר: הן כבנים והן כעבדים אנו מרגישים אימה וקדושה כלפי בוראנו, ביתר שאת ביום הדין.