"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" שני קשיים לשוניים בפסוק זה. מיהו לך? מיהו
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּ֑וֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". עקרונות הבחירה החופשית אינם רק "היום" במובן של אותו היום שבהם נאמרו. ניתן להניח כי המילה "היום" במשפט
"כִּי ה' אֱ-להֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טובָה: אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנת וּתְהמת יצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּון אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
בימים הקשים העוברים עלינו, אנחנו מרבים בתפילה ובתחנונים לפני אבינו שבשמיים לומר לצרותינו די. האם ריבוי התפילה והתחנונים צריך להתרחש רק כל אימת שצרותינו גדולות?
"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם". פסוק זה, שנאמר על ידי משה בשולי פרשת המרגלים, מפתיע, לא ברור ומעורר מחשבה.
מפרשתנו, שלוש דרכים ראויות להיות חלק מן הלאום הישראלי: דרך א: דרכם של בני גד ובני ראובן. הם נאחזו אמנם בעבר הירדן המזרחי, אך כל
"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הקב"ה כורת עם
מה לא ניסו אויבינו כדי לחסל אותנו כעם, כישות ציונית וכיהודים? נדמה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמעט באותן עוצמות. כל הזירות, כל כלי הנשק
האם יש סוגיה אחת בתבל שאותה אנו מבינים עד הסוף? האם ההיגיון האנושי תלוי מקום וזמן? כיצד אנו מעיזים לומר על דבר מסוים הגיוני ועל
רכיבים מן התיאור המקראי למעשה קורח: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן׃ וַיָּקֻמוּ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי
