"עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ; עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע…" (משנה אבות ה,
בתחילת המלחמה התעוררה מחדש סוגיית החיילים הנשואים היוצאים למלחמה, ומבקשים למצוא דרך שאם חס ושלום יקרה להם דבר מה, בין אם הם יוכרזו כנעדרים
בעוד כמאה ימים יחול יום הכיפורים. יום הכיפורים בשנה שעברה היווה את אחד מנקודות השיא, או ליתר דיוק השפל שבמתח הפנימי בתוך עם ישראל, והוא
המצוות בספר במדבר מחייבות דיון על מיקומן. ספר במדבר ביסודו הוא תיאור תולדות עם ישראל במדבר, ובשל כך רוב פרקיו אכן מספרים סיפור. אולם מידי
אחדות היא יסוד חיוני מאין כמוהו במציאות שאנו נתונים בה כעת. היא חיונית גם כערך הנוגע למציאות הממשית, וגם כיסוד רוחני ואמוני המופנה כלפי שמייא.
יסוד הכל הוא האמון שאנו נותנים. פרשת סוטה היא פרשה שיונקת ממשבר קשה בחיי הנישואין, שנובע מחוסר אמון. בימים שבהם לא תוקן עוד חרם דרבנו
גם בשנה הקשה הזו, כמו בכל שנה, ואין זה משנה מה אירע בה – הטבע חי את חייו. בעת המלחמה הקשה שאנו נלחמים ירדו גשמים
לא הרבה תאריכים מוזכרים במפורש בתורה. אחד המיוחדים שבהם הוא התאריך שהתרחש השבוע: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת".
קריאות גדולות לגינויים של מעשים שונים המתרחשים בציבוריות הישראלית נשמעות בהיקפים אין-סופיים. בכל עת אנו שומעים תביעה מצד אחד לצד שני כי יגנה את המעשה
"למה ניגרע" – פרשת פסח שני, שמועדו עומד לחול בשבוע הקרוב, היא אחת המופלאות בתורה. הציווי הראשוני לא כלל בתוכו אפשרות של פסח נוסף, והכלל
