הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)צריך להיזהר מלהתרגל לחיות בעולם שבו מצוות התורה הופכות להיתר – בהיתר. סיפור מופלא בנושא זה נמצא בחז"ל, באתיקה של אמת ושקר (מתורגם מגמרא ביבמות סג): אשתו של רב הייתה מצערת אותו ועושה ההיפך הגמור ממה שהיה מבקש: כשהיה מבקש נזיד עדשים – הייתה מכינה תבשיל אחר; וכשהיה מבקש תבשיל אחר – היה מקבל עדשים, וכן על זו הדרך.
פעם אחת שלח את בנו לבקש מאמו עדשים. הבן, שידע את מנהגה של אמו, אמר לה שאבא מבקש תבשיל אחר, וכך קיבל הרב את תבשיל העדשים שבו חפץ. הוא סבר בטעות שהוא ואשתו שבו לחיי זוגיות ראויים, עד שבנו סיפר לו את האמת. הוא לא נזף בבנו, אולם ייעץ לו לא לעשות כך יותר, בשל העובדה שהדבר מרגיל לומר דברי שקר.
סיפור זה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. בהחלט יש מצבים שבהם האמת נדחית מפני השלום; באופן רחב יותר, ישנם מצבים שבהם שבת נדחית ממקומה בשל פיקוח נפש. הרמב"ן מציין כי המלחמה גורמת גם נזקים רוחניים, על אף המצווה להילחם: "הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב", ועוד אין-ספור דוגמאות. גם כשאנו עושים את מה שההלכה מחייבת – אנו עלולים להיפגש עם הצללים המזיקים.
המענה אינו בכך שלא ננהג כהלכה. להפך, חובה לעיתים לשנות מפני השלום, ואף הקב"ה עשה כן. ההלכה פוסקת כי דווקא גדולי ישראל צריכים להיות הראשונים הפועלים במצבי פיקוח נפש: "…כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם…". בוודאי שהרמב"ן, שמצוות יישוב ארץ ישראל וכיבושה הוגדרו בבית מדרשו, לא פסק שאסור להילחם כי אם להפך. אולם, ממקורות רבים אנו למדים כי בד בבד עם עשיית הדבר הנכון – צריך להתמודד עם נזקיו.
אחת הדוגמאות המובהקות המופיעות בדברי פרשנים ודרשנים רבים היא התיקון המתחייב ממעשה פנחס: מחד גיסא, הוא השיב את חמת ריבונו של עולם בקנאתו; מאידך גיסא, האות "ו" במילה שלום היא קטועה, וצאצאיו של אהרון הכהן נשלחים לאורך הדורות כולם לברך את עם ישראל ב"וישם לך שלום".
בשנה האחרונה נוספו אלפי חיילים וחיילות שיום השבת לגביהם הוא יום לחימה לכל דבר. זו מצווה גדולה, ואסור להם לחשוש ולהסס לרגע כאשר חיי אדם מוטלים על כף המאזניים. אך בד בבד, מתרחשת בתוכנו סכנה לערעור דבקותנו בפרטי הלכות שבת לאחר השחרור, או שבעזרת ה' תסתיים המלחמה. שחיקת מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, התמסרות למצוות "לא תעשה כל מלאכה" ו"שמור את יום השבת לקדשו" – כל אלה מחלחלים בנו דווקא מכוחה של הנאמנות להלכה וההתגייסות לעזרת ישראל מיד צר. אמת הדבר שצוותים רפואיים, כוחות הצלה וכדו', פוגשים את האחריות הזו לאורך זמן. אולם, המלחמה כאמור הכניסה אלפי לוחמים לתוך המציאות הזו. לא זו בלבד, אלא שהצוותים הרפואיים זוכים בדרך כלל לחלק מיום השבת, יש להם הלכות מיוחדות ביחס להגעה לבית החולים וכדו' – ואילו כאן המציאות היא אחרת לגמרי.
פרשת השבוע, העוסקת בין השאר בקורבן מוסף של יום השבת, היא הזדמנות מיוחדת להזכיר לנו את היסוד הפשוט: כשהתורה מצווה על חילול השבת למען פיקוח נפש – זו המצווה; כשהמציאות חוזרת לתקנה – צריך לשקם את הפגיעה, כדי שחס ושלום לא תהפוך להרגל.
