הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ארץ ישראל היא ארץ מאתגרת. זו אינה בשורה חדשה, וגם לא תוצאה רק של השנים האחרונות. היא תמיד הייתה כזו. פרשת השבוע שלנו עוסקת באתגרים האלה, וכל כך חשוב לקרוא אותה היטב. היא מלמדת כי הארץ הזו מאתגרת מבחינה ביטחונית: "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם", שכן לאורך ההיסטוריה כולה לטשו גויים רבים את עיניהם לארץ הזו. מבחינה גיאופוליטית היא נמצאת במפגש שבין אפריקה, אסיה ואירופה, ובשל כך לעולם היא מהווה צומת תרבויות ומפגש עולמות. הראשונים כינו אותה בשם ״אמצע היישוב״, ובעולמם הרוחני והפילוסופי ״גוירה״ התפיסה האריסטוטלית כי האמצע הוא המעיד על חשיבות היתר.
היא מאתגרת לא רק מבחינה ביטחונית, אלא גם בעולם התרבותי. התורה מרבה לדבר בשבחה של הארץ הזו, והיא מלמדת אותה להתבונן על השפע הגדול האפשרי בה, בעיקר על רקע המזרח התיכון. אולם, אחד היסודות הגדולים בתורה מלמד אותנו כי בכל מקום בו יש אור גדול – מצויה הסכנה שהצללים שיוטלו בגלל האור הזה יהיו בעייתיים מאוד. ואכן, פרשת השבוע שלנו עוסקת הן באורות והן בצללים, הן בשפע והן בסכנותיו. היא מלמדת אותנו כי כל הטוב הגדול של החיים יכול לשמש לשני כיוונים מנוגדים: ראשון בהם הוא לחולל ברכה מרובה בחיינו, ועליה אנחנו מודים ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ א-לוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך״. התורה מלמדת אותנו כי אין היא מתנגדת לשפע, ואין היא מצווה לברוח ממנו, כי אם להפך – ליהנות ממנו, ולקשור בין החיים הממשיים המענגים לברכת ה׳.
מאידך גיסא, התורה מלמדת אותנו גם שהשפע מסוכן. אדם עלול להתמכר אליו; לייחס אותו לעצמו בלבד – ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה״; ולהפוך אותו למנוע חמור של שכחת א-לוהים והתרחקות ממנו. כדרכה של תורה – הסכנות והחששות האלה אינם מחוללים איסור אלא אזהרה, אינם מחייבים התנזרות כי אם תשומת לב וזיכרון מתמיד.
העקרונות הנצחיים היסודיים ביותר הכתובים בתורה פושטים צורה ולובשים צורה במשך הדורות. במידה רבה, ניתן לקרוא דרכם גם את המציאות של ימינו, על אף כל השינויים, כגון משקלה הנמוך מאוד של החקלאות, או העובדה שאין אנו חיים בעולם כנעני וכדו׳. ניתן לומר את אותם הדברים על הזכות הגדולה שלנו היום בארץ ישראל, על ההודאה הגדולה לריבונו של עולם על כך שחזרנו לקיום כאומה, ואנחנו זוכים לנהל את חיינו, בתוך מערכת הלחצים הגדולה שבה אנו נמצאים. זו ברכה מרובה, ואנחנו חייבים להודות על כך מדי יום ביומו, תוך זיכרון מתמיד של ה״מדבר״ בו היינו במאות השנים האחרונות, מפורדים ומפוזרים בין העמים, נרדפים ולוקים.
מאידך גיסא, אורבות לנו סכנות גדולות, שאנו עלולים לממש אותן בשל התרשלותנו להבין ולפעול בדרך בה החיים במדינה מחייבים. לשכוח את הרבדים הרבים של השיבה לארץ – מהתשתית של מקום על פני האדמה, דרך החשיבות העליונה שהתורה מייחסת לקיבוץ הגלויות, להקמת חברת צדקה ולמשפט בדרכו של אברהם אבינו, כמו גם לפסגות גבוהות יותר של נאמנות לברית המצוות עם ריבונו של עולם.
מאבקי כוח ומלחמות אחים אינם מקדמים את המציאות הזו, כי אם להפך. הם מרחיקים, ובמקום קיבוץ גלויות אנחנו עלולים חס ושלום ליצור את פיזורם מחדש. הדבר נכון גם לגבי עניינים נוספים האמורים לבסס את עולמנו בארץ. צריך אפוא לקרוא את הפרשה בעיניים של מציאות חיינו כיום, כדי שהיא תלמד אותנו את הדרך למימוש הברכה המרובה בארץ הזו, והדרך בה יש ללכת כאשר אנו מבקשים לחיות חיים משמעותיים בארץ.
