הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" – הפסוק כמובן אינו קובע שהכאה בגלוי מותרת, אלא שהדרך להתמודד עימה היא על ידי תביעה, עדים ובית דין. לעומת זאת, כאשר נעשית הכאה בסתר אין אפשרות להתמודד עימה במוסדות המשפטיים, ועל כן היא עוברת לתחום ה"ארור" – לאמור: ההתמודדות עימה נעשית על ידי קביעות קשות ביותר כלפי מי שנוהג בה, ומעמד מיוחד המגדיר את אותו אדם כאדם "ארור". כך ביאר המשך חכמה: "…דבגלוי יענישהו בי"ד פצע תחת פצע כו'. אבל בסתר אם יתבעהו בבי"ד יכפור בו…", והדברים אכן נראים פשוטו של מקרא.
ראשונים רבים, ובראשם רש"י, ביארו כי הכאה בסתר היא לשון הרע – "מכה רעהו בסתר – על לשון הרע הוא אומר". אלה הדברים שנאמרים בסתר, ללא שם אומרם, ללא הוכחת הדברים, ללא נאמנות לאמת כלשהי, ולא ניתן להתמודד עימם, כי אם בהטלת לשון "ארור" על אומרם. אולם ניתן ללמוד ממעמד זה דבר מה רחב יותר: האחריות הגדולה אינה מוטלת רק על מערכות המשפט. הן מסוגלות להתמודד רק עם חלק מהבעיה. מדובר במעמד ציבורי כללי, המטיל את האחריות על הציבור.
שערי ההכאה בסתר ובגלוי נפרצו בעידן הרשתות החברתיות. אמות מידה של אמת ושקר, הגינות, זהירות מהלבנת פנים, מחלוקות המתנהלות בצורה אתית ראויה, התחפרות מאחורי שמות בדויים והתחזות, בוטים, כינויי שמות מחפירים, האשמות שווא, עלבונות, קריקטורות מעוותות ומשפילות ועוד ועוד – הם כיום לחם חוק בשדה ההכאה הציבורית ברשת. הניסיון להתמודד עם הדברים בעזרת תביעות משפטיות על לשון הרע הוא בעייתי ביותר, ויש בו חסרונות רבים: זהו תהליך ארוך וממושך, יש בו סכנה גדולה של השתקה, הוא מעצים את המעורבות של בתי המשפט בחיים הציבוריים, הוא לא יעיל ואינו מסוגל להתמודד עם התופעה בכללותה, ועל כן אין במערכת זו כדי להתמודד עם חלחול הרוע לכל שדה הדיון הציבורי.
זהו לא נושא שולי, ולא בעיה של נימוסים והליכות. מילים יכולות להרוג. לעתים באופן על ידי "חיסולו" של אדם בהכפשת שמו; לעתים ביצירת מצב של השתקה, ואילמות מובילה לאלימות. לא זו בלבד, אלא שהיא מונעת את ההקשבה לדברי האחר, מפלגת וקורעת יותר ויותר, ומסכנת באופן ממשי את רקמת החיים הדקה שקושרת בין התנועות השונות. שיח זה מטפח את העוינות והשנאה, וקיומה של מחלוקת שהוא אחד מהיסודות המבורכים של חברה הופך לקללה הממוטטת את הקיום המשותף.
האחריות הציבורית צריכה לבוא לידי ביטוי. בראש ובראשונה על ידי קבלה עצמית שלא להשתתף באופן פעיל בסגנון זה ובכתיבה זו, ולשמור על אמת, על "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", על הימנעות מלשון הרע והוצאת שם רע, על ענייניות גם כשמדובר במחלוקת עמוקה, ועל שימוש בטיעונים העוסקים בנושא ולא מטשטשים את הדעת.
אולם מעבר לזה, נראה שמוטלת חובה הרבה יותר רחבה על כל אחד ואחד. צריך להפסיק להזין את המוקדים המכוערים. צריך לבטל את המעקב אחריהם. צריך להפסיק להגיב לדבריהם, כי גם כשתוקפים בתגובות מגדילים את התעבורה ומעצימים את המשקל. למעלה מכך, צריך להכריע שלא משתפים פעולה עם אלה שנוהגים כך, גם אם העמדות שהם מביעים תואמות לאלה משלנו. הפירוד והקרע עלולים להיות חמורים הרבה יותר מדעה זו או אחרת. ביסודו של דבר, מי שנותן את הכוח לרוע הוא אלה שמוכנים לקבל אותו ולהתעסק בו, ומי שעושים את מה שנכון לעשות כדי למסמס את כוחו הם אלה שעומדים על הר הברכה, ומצמצמים יותר ויותר את ההכאה בגלוי ובסתר.
