הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ". מצוות רבות בתורה מלמדות אותנו על החובה לחלוק את השפע שבו זכינו לאחרים. בדרך כלל אין התורה מנמקת את הסיבה לכך, אולם הדברים עולים מלשונה. היא מרגילה אותנו לראות בסובבים אותנו מעם ישראל "אחים", ומבשרת בכך כי המצווה יונקת מהעתקת היחס שבין אחים מהמישור המצומצם של המשפחה לתפיסה לאומית כללית.
הדבר בולט מאוד בספר 'ויקרא', במצוות פרשת 'בהר', שהבולטת בהן היא איסור לקיחת ריבית על הלוואות. איסור זה אינו מובן דיו, בעיקר לאור העובדה שאין בריבית פגם מוסרי כמו כשל או גניבת דעת, שהלוא התורה התירה (ואולי אף ציוותה) לקחת ריבית מגוי. אולם, כאשר אנו מבחינים בתואר שבו משתמשת התורה – "אחיך" – אנו מבינים כי כשם שבני משפחה מסייעים אחד לשני, כך נצטווה כל אחד מישראל לסייע בשעת מצוקתו של אחיו.
הדבר נכון גם לגבי עבד עברי בשני מישורים: בספר 'ויקרא' אנו למדים על יחס מיוחד לעבד העברי, איסור עבודת הפרך וכדו', כשהתורה פותחת את הפרשה במילים "וכי ימוך אחיך"; בפרשתנו אנו למדים על החובה להעניק לעבד עברי עם שחרורו, מהצאן, מהגורן ומהיקב. התורה אף מצווה עלינו לעשות זאת כחלק ממצוות זיכרון יציאת מצרים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם", אלא שלא ברור עד תום מאיזה שורש שביציאת מצרים יונקת מצווה זו.
ישנן אפשרויות רבות לבאר את הקשר הזה: מי שזיכה אותו ריבונו של עולם ביציאה ברכוש גדול חייב לאמץ את ההנהגה הא-לוהית המיוחדת הזו ולהעניק אותה גם לאחרים; מי שהיה עבד וחווה את חוויית העבדות מכיר את נפש העבד, ואת הקושי הגדול בתחושה המשפילה שבסופו של דבר הוא לא נהנה מפירות עמלו כי אם האדון, ועל כן מצווה התורה לכלול אותו בברכת ה׳ שזכה לו מעבידו; אפשר שהדבר נובע גם מהעובדה שהעבד שנמכר לאדון נותר עתה חסר כל, וכדי שיוכל לחזור לחייו הקודמים הוא חייב סיוע, בדומה לעני שזוכה לשמיטת כספים כדי שבמחזור הבא הוא יוכל להתחיל מהתחלה; וכתמיד, אפשר שלא העבד עומד במוקד המצווה כי אם האדון, כמו בפרשיות שונות הסובבות את מצוות הענקה, כגון מצוות מעשר שני. הן מכוונות לחינוכו של כל מי שהוא בעל נכסים לא לראות את עצמו בלבד, כי אם לזכור שראוי לחלוק את הברכה שבה זכה עם אחרים, ולא ליהנות ממנה לבדו.
כמו במצוות רבות אחרות בתורה, חכמי ישראל עסקו בה בשני מישורים: המישור האחד הוא המישור המשפטי-הלכתי, ועל כך יש סוגיות רבות העוסקות בשאלה מי ראוי להענקה, כמה להעניק וכדו׳; המישור השני הוא הרחבת המצווה במישורים הרעיוניים שבה. אחת הדוגמאות היפות להרחבה זו היא שימוש במצווה זו כדי להצדיק את היסוד הסוציאלי של פיצויי פיטורין בעת הזו . ספר החינוך כתב כבר לפני מאות שנים: "…ומכל מקום, אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו ה'" (מצווה תפב).
אף אנחנו, בעיקר בשעה שעסקים נאלצים לפטר ולצמצם את מצבת כוח האדם, צריכים לזכור את היותו כולנו "אחים" ולעשות כל שביכולתנו כדי להקל על אלה שנכרת מקור פרנסתם, ולסייע ככל שאנו יכולים אחד לשני.
