בשבוע האחרון התקיים דיון באחת הישיבות המתחדשות בארצות הברית בשאלה האם תינתן למיידוף – האחראי לאונאה שהיא כנראה הגדולה ביותר בהיסטוריה, ולהפלת אלפי אנשים פרטיים
קולם של הרווקים והרווקות המבוגרות החל להישמע. כיוון שהחל להישמע – הוא הביא לניסיון להתמודדות עם המציאות הזו בדרכים שונות, בין בדרכים אובייקטיביות הפונות לניסיונות
ראשונים רבים ביקשו לתרגם את הקורבנות לשפה רציונאלית. שתי שאלות הטרידו אותם. ראשונה בהן היא השאלה התיאולוגית – כיצד ניתן לדבר על "קורבני לחמי לאישי":
כמה מילים על ימי הולדת: פרשת "החודש" קובעת את ריטואל החיים הציבורי שלאורו אנו חיים. התורה מצווה על עם ישראל לחיות לפי לוח עברי, המתייחס
תפילת המועדים רווית ההכרזה המיוחדת הזו "אתה בחרתנו מכל העמים", ועל אף שאנו שבים עליה בכל יום ("אשר בחר בנו מכל העמים", "הבוחר בעמו ישראל
מבחינה משפטית, כל ההבטחות שניתנו לפני הבחירות אינן מחייבות איש. יש לכך סיבות רבות. החוק אינו קובע כי ההבטחות האלה הן בעלות תוקף כיוון שלו
בכל דיון ציבורי, גם זה הנראה כעוסק בנושאי ארגון ומנהלה, מאבק בצללים, ואפילו בשאלות של פוליטיקה , כוח והשפעה – יש גם גרעין אמיתי של
קיומה של מדינת ישראל ושגשוגה ממשיכים לאתגר את עולם התורה. לאחר שנים רבות של גלות, בהם הגענו לפסגות בתחום הפסיקה ההלכתית הפרטית והקהילתית – ניצב
הפולמוס על אופייה הציבורי של השבת בישראל מחייב, כמו בכל דיון הראוי לשמו, עשיית סדר לוגי בנושאים העומדים על הפרק, כיוון שלעתים מזומנות נשמעות בו
האם חייב אדם למנוע מילד של חברו לחטוא? על כך מלמד כפל הלשון שפותח את הפרשה: "אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו"
