הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"כי ימוך אחיך" – עוד לפני המצוות השונות הכרוכות בכך, צריך לשים לב גם לשפה. לאורך הפרשה הזו כולה, התורה מדברת על מצבים כלכליים שונים, שהביאו לקריסה, למכירת נחלה ולעתים אף להפיכה לעבד. בכל המקרים האלה התורה מכנה את זה שנפל והתדרדר מבחינה כלכלית במילה "אחיך", ובכך היא מנסחת עמדה עקרונית ויסודית.
בניגוד למקובל, התורה כן מכירה גם פרויקטים לאומיים. הקמת המשכן, לדוגמה, לא הייתה מבוססת על פעילות אישית, ואף לא על התנדבות בלבד. היה בה מרכיב גדול של "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", אולם ביסודו של דבר זה היה פרויקט לאומי, שנוהל על ידי משה ואהרון. גם כיבוש הארץ לא היה בתחילתו פעולה שבטית – אלא פעולה לאומית. בתחום הכלכלי, התורה הכירה גם ניהול כלכלי לאומי של שעות משבר, ואנחנו קוראים על כך הרבה בפרשת ויגש, כשאנו עוקבים אחר הדרך בה התמודד יוסף בממלכת מצרים עם היערכות לאומית למשבר הרעב המתקרב. במבט אחר, גם קיומו של המקדש לאורך זמן מבוסס על ידי ניהול 'חצי לאומי', לאמור: גם הוא בנוי הרבה מאוד על תרומות, או על קורבנות רשות וחובה, אך מצוות מחצית השקל יוצרת תקציב בלתי תלוי, שמקורו בתרומה של כל אחד מעם ישראל, וניהולו במשכן באופן ממלכתי מקדשי.
ואף על פי כן, התורה לא בחרה לנהל את מערכת התמיכה הכלכלית באופן לאומי, כי אם באופן אישי קהילתי. היא ציוותה על בעלי הקרקעות להפריש לקט שכחה ופאה; משא קיומו של שבט לוי הושת על היבול של האדם הפרטי – תרומה, מעשר ראשון ותרומת מעשר; הרחבת הנחלה של שבט לוי נעשתה, לאור האמור בפרשת השבוע, על ידי הקדשת בתים ואי-פדייתם; ועיקר העיקרים – המוסד המרכזי, שהפך למאפיין יסודי של החברה היהודית לאורך הדורות, הוא הצדקה, לא התארגנה כמפעל לאומי כי אם כמצווה פרטית, ויותר מאוחר בארגון קהילתי.
חלק מהסיבות לכך נובע מהכינוי "אחיך" – אין מדובר בבעיה כלכלית בלבד, ואין מדובר בפתרון של קצבאות. הקשר העמוק שצריך להיווצר בין כולנו הוא קשר של אחים. כשנוצר קשר זה – אנו מודעים לכך שהעוני אינו רק בעיה טכנית (וגם ככזו הוא מציק מאוד), אלא הרבה מעבר לזה. העוני מדרדר את כבודו של האדם, והעני חשוב כמת. העני נתפש בעיני עצמו במי שנכשל במסע החיים, כמי שכבודו ראוי להירמס וחרותו להיכבש על ידי מעביד נצלן, וכמי שאיבד את מעמדו ואת מקומו בחברה. לפיכך הדגישה התורה כי מדובר ב"אחיך", וזו גם התשתית למצוות רבות שנאמרו בפרשה ונועדו להתמודד עם העוני, ובד בבד לשמור על כבודו של העני.
האם הדברים אומרים שגם כיום עלינו להעדיף את המבנה הקהילתי ולא את המדינה כאחראית על הנושאים החברתיים ? תהא העמדה אשר תהא ביחס לשאלה זו – גם אם ההכרעה שהשיטה הלאומית נותנת את המענה הטוב ביותר, אסור לנו לשכוח לרגע כי מדובר באחיך: אסור לפקידת שרותי הרווחה או לפקיד הביטוח הלאומי לשכוח כי הוא מטפל בבני אדם שהם אחיו; אסור לקהילה הסובבת לסבור כי היא סיימה את תפקידה בכך ששילמה מיסים, אלא צריכה היא לבחון האם ניתן מענה לשאר הצרכים, באותו יחס שאנו מעניקים ל"אח". בחירת הקב"ה להציף את פרשיות הרווחה החברתית בתואר "אחיך" מהווה מצפן יסודי לכל דרכי ההתייחסות.
(בהר תשעט)
