הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אחד התהליכים המרתקים ביותר שהתחוללו בשנה שעברה, שנת השמיטה, היה הניסיון לשאול את עצמנו באופן מתמיד מהי המשמעות המעשית של שנת השמיטה בחברה לא חקלאית. בימי המקרא והגמרא לא עלתה שאלה זו, וגם לא בראשית דרכן של המושבות הראשונות. החברה הייתה חקלאית, ומצוות השמיטה נכחה בכל ממד – בין בעולם החקלאים והיצרנים, בין בעולם המשווקים והיצואנים, ובין בעולמם של הצרכנים. זו הייתה שנה של ״גיבורי כוח עושי דברו״, וההימנעות מעבודה בשדה הייתה קשה מאוד, עד לשאלה המופיעה בתורה עצמה ״מה נאכל בשנה השביעית". כל טעמי מצוות השמיטה נכחו בחיים הממשיים.
מכל זה נותר הרבה מאוד בספרי ההלכה והמחשבה, אולם לא בחיים עצמם. בכל מדינת ישראל עוסקים פחות משלושה אחוזים בחקלאות, כאשר במונח ״חקלאות״ נכללים גם משקי הביצים והחלב, שאין להם דבר עם השמיטה. ניתן אפוא להניח שפחות מאחוז אחד של יהודים עוסק בעבודת האדמה של ממש.
השמיטה הפכה לפולמוס בדבר ״שמיטה לחומרא״; ״פח שביעית״; רבנות ראשית והיתר מכירה; יבול נכרים; שלטים בודדים של ״כאן שומרים שמיטה״; אוצר בית דין עם בעיות הלכתיות ומעשיות מקיפות; פולמוס קניה מפלשתינאים וכדו׳. לאמור, לא נותר זכר של חיבור בין מצוות התורה על שמיטה ובין ההנכחה שלה במציאות, והכאב על אובדן משמעותה המעשית של המצווה ונוכחותה בחיינו הוא כואב מאוד – האם זהו המימוש של מצוות התורה ?
במקביל, לאורך השנה כולה, עסקו רבים רבים בניסיון להרחיב את השמיטה ולממש את רוחה במציאות חיינו – בין אם מדובר בקיום המצווה בהגדרתה ההלכתית ממש, ובין אם מדובר בניסיון לעמוד על עקרונותיה. בראש ובראשונה נעשו פעולות מרתקות בתחום שמיטת כספים, הרבה מעבר לפרוזבול: חיפוש אחר דרכים לגאולת אנשים מחובותיהם; הסדרי חובות; הקמת קרנות סיוע; שמיטת חובות של ממש ועוד. כאמור, חלק מעקרונות אלה נעשו ממש כמימוש הלכה, וחלק נעשו ברוח הרעיונות היסודיים של השמיטה. בד בבד, נעשים ניסיונות משמעותיים יותר ויותר לעשות את אותו הדבר בשמיטת קרקעות. חלק מניסיונות אלה הוא שמירת שמיטה הלכתית; אוצר בית דין אמיתי יותר; בתי מדרש לחקלאים וכדו׳. חלק ברוח השמיטה – פעולות שנעשו בגופים כמו ״טבע עברי״; חינוך לשמירת מצוות התלויות בארץ בגן הבוטאני ועוד ועוד.
החיפוש אחר דרכים לפעול ברוח השמיטה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. הוא מעורר מחשבות רבות על הצורך לעשות כך במצוות נוספות של התורה, בראש ובראשונה כשמדובר בהלכה עצמה, אך גם ברוחה של ההלכה. אפשר לפתוח פתח אפילו במצוות היסודיות ביותר, כגון השבת. בעבר תרמנו לעולם את ההכרה כי גם לעבד, ואפילו לבהמות העבודה, יש את הזכויות שלהם. היסטוריונים טוענים שמדובר במהפכה של ממש. האם אנו יכולים להמשיך ולעשות כך גם כיום, ובד בבד עם השבת ההלכתית הממשית, להפיץ לעולם את הבשורה של יום התנתקות מכל אמצעי התקשור בין בני אדם – ללא מחשב וללא סלולרי, ללא פייסבוק וללא וואטסאפ, ועם בשורת התחדשות רוחנית ומשפחתית ביום השבת ?
הדבר מעורר מחשבות רבות, למן הדיון העקרוני האם אכן מדובר בהליכה בדרכה של תורה או חס ושלום בחילונה (דיון דומה ערכתי מעל גבי גיליון שבת של 'מקור ראשון' בנושא השמיטה), ועד לשאלה המעשית עד כמה יש בידינו לבשר לעולם בשורה של ממש. אולם, מימיו של אברהם אבינו הוטמעה בנו הכמיהה של ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״, ובד בבד עם מלחמת קיומנו אנו יכולים להפנות תשומת לב גם לשאלה איזו תרומה רוחנית עמוקה יש בידינו לתרום היום לעולם, ולהמשיך בכך את דרכו של אברהם אבינו.
(בהר תשעו)
