הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מפני מה העדויות העמוקות ביותר לפילוג הוא השימוש ב״עין חרוד איחוד״ וב״עין חרוד מאוחד״? מפני מה במקומות בהם מדובר על אחדות צריך תמיד לבדוק מי נשאר בחוץ? מפני מה לעתים תנועה עמוקה מאוד לקראת אחדות מהווה בדרך כלל סימן מובהק להדרה ולפילוג?
כל זה בשל העובדה שגם לגבי ״אחדות״ אנו מוצאים את העיקרון של ״צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם״. האחדות היא אחד מהיסודות העמוקים ביותר, החיוניים לקיומה של כל חברה; כאשר מדובר על האומה הישראלית – יסוד האחדות שלה הוא עניין רוחני עמוק, שכן ״אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״; כשמדובר בהתאחדות של עובדי ד׳ ונאמניו, ״חבר אני לכל אשר ייראוך״. וכל זה הוא יסוד החיים הרגילים. כאשר חס ושלום מדובר במצבי חירום – האחדות היא פיקוח נפש חברתי של ממש, החרב ננעצת דווקא בסדקים הקוראים את החברה.
אולם אחדות עלולה להיות חרב פיפיות. את היסוד הזה אנו לומדים כבר ממגדל בבל. התורה פותחת בתיאור ״ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים״. היא אינה מפרטת מה היה תוכן אותם דברים, ועל כן מבארים חלק מהפרשנים כי שאלת התוכן היא בלתי רלוונטית לסיפור זה. שורש החורבן הוא בכך שכולם ״שפה אחת ודברים אחדים״. במקום בו אין אפשרות לחשוב אחרת, במקום בו קושרת האחדות רק את בוני המגדל ולא את החולקים עליו – שם עלולה האחדות להפוך לעריצות, ושם מאבדת החברה את הגיוון ההכרחי כל כך לפיתוחם של אופק חדש, של אפשרויות חדשות, ושל חרות ומעוף.
רבים רבים כמהים לאחדות המגבשת; מעטים מוכנים לשלם את מחירה; לעתים תדירות מידי אנו מוצאים כי למעצבי האחדות יש רק תנאי ׳קטן׳ אחד, והוא: שהאחדות תהיה סביבם; לעתים רחוקות אנו מוצאים שמבקשי האחדות נענים גם לעולם הפשרה והוויתור, הנסיגה וההכלה, ההתחשבות והריכוך. התנאי ההכרחי, בלעדיו אחדות אינה יכולה להופיע, הוא הענווה העמוקה. ההכרה כי אין תפישה אחת בעולם שיכולה להכיל בתוכה את כל ניצוצי האמת, שאין דמות אחת בעולם שכל אמירותיה מכוונות ונכונות, שאין תנועה אחד בעולם שיכולה לטעון כי דרכה היא הבלעדית. אמונה עמוקה זו מחולל רצון אמיתי וכן לפגוש במהלך התנועה את אלה שחושבים אחרת, ולהאמין כי דווקא המפגש הזה הוא מקור הברכה הגדולה, שכן הוא זה המאפשר לחפש ביחד אחר כתוב שלישי שיש בידו להכיל את הצדדים, ואף הוא יזדקק למהלך מתמיד של עדכון וחידוש, נסיגה פנימית כדי לצעוד קדימה בכיוונים עשירים יותר.
בלי אלה – מהווה הקריאה לאחדות סוג של מניפולציה, שמתחפשת לאור ולטוב, אך למעשה מהווה תנועה פילוג קשה. את כל זה לימד אותנו מורנו הגדול, הרב קוק זכר צדיק לברכה, שמשנתו עסקה תדיר בסוגיות אלה, והחיפוש המתמיד אחר העושר הרוחני והתנועתי הוא בין המאפיינים המובהקים של דבריו. הוא גם זה שלימד להבחין בין ״סבלנות קרה״ שאין בה אלא אדישות, לבין עוצמה הנולדת דווקא מתוך סערת מפגש האמונות והדעות המגוונות.
בימים של קריאה לאחדות אנו. מעצם ספירת העומר, המניעה את כולנו לעמוד כולם כאחד בזיכרון מעמד הר סיני "ויחן שם ישראל נגד ההר"; מעצם החגים המיוחדים – הלאומיים והמיסטיים; מעצם שעת החירום הביטחונית שאפשר שמתרחשת עלינו; וגם בתנועה פנימית של אחדות בכינוס הרבנים. יהי רצון שאכן כל אלה יחוללו אחדות שברכה בתוכה, ושתהיה מעשירה ומרחיבה, ענוותנית ומכילה, ושתהא השעה הזו שעת רצון גדול, בה יופיע כוחה הגדול והבשורה שיש בה.
(בהר תשעח)
