"הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ". מצוות רבות בתורה מלמדות אותנו על החובה לחלוק את השפע שבו זכינו לאחרים.
ארץ ישראל היא ארץ מאתגרת. זו אינה בשורה חדשה, וגם לא תוצאה רק של השנים האחרונות. היא תמיד הייתה כזו. פרשת השבוע שלנו עוסקת באתגרים
עם שלושת שבועות הפורענות שסיימנו כעת, היה אפשר להזדהות השנה באופן מיוחד. בקהילות רבות נוספה קינה מיוחדת על אירועי השנה האחרונה, חרף סערות וזעזועים שהחלו
"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן, לֹא
אין טעם של ממש להבטיח הבטחות או לתת התחייבויות כאשר יודעים מראש שלא ניתן לקיים אותן, או שאין בכוונת המבטיח לממש אותן למעשה. לא זו
צריך להיזהר מלהתרגל לחיות בעולם שבו מצוות התורה הופכות להיתר – בהיתר. סיפור מופלא בנושא זה נמצא בחז"ל, באתיקה של אמת ושקר (מתורגם מגמרא ביבמות
"עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ; עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע…" (משנה אבות ה,
בתחילת המלחמה התעוררה מחדש סוגיית החיילים הנשואים היוצאים למלחמה, ומבקשים למצוא דרך שאם חס ושלום יקרה להם דבר מה, בין אם הם יוכרזו כנעדרים
בעוד כמאה ימים יחול יום הכיפורים. יום הכיפורים בשנה שעברה היווה את אחד מנקודות השיא, או ליתר דיוק השפל שבמתח הפנימי בתוך עם ישראל, והוא
המצוות בספר במדבר מחייבות דיון על מיקומן. ספר במדבר ביסודו הוא תיאור תולדות עם ישראל במדבר, ובשל כך רוב פרקיו אכן מספרים סיפור. אולם מידי
