"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" – פסוק זה מצוטט אין ספור פעמים כדי להוכיח, לכאורה, כי
כיצד נברך האחד את השני, וכיצד נביא ברכה ולא קללה? ארבע פעמים מופיע השורש בר"ך בפתיחה לפרשתנו: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.
התודעה והלב אינם פנויים עתה לעניינים שהם מחוץ למעגל הלחימה. בשעת חירום, אנו מגייסים את כל הכוחות שיש לנו לצורך התמקדות בחשוב ביותר בעת הזו,
"ופרוש עלינו סוכת שלומך" – מסע החגים שבתורה נפתח בפסח, הרגל הראשון, ומסיים בסוכות ובשמיני עצרת. בד בבד עם היסודות המשותפים של הרגלים – פסח
"לא נשכח ולא נסלח" הפך להיות ביטוי שחוק בחברה הישראלית. הוא נאמר מכיוונים רבים, כאשר כל צד מטיח אותו בצד השני, כאשר הוא מבקש לשלול
ייחודו של ראש השנה הוא בראש ובראשונה בעצם קיומו. בכל העולם כולו אין משמעות כלשהי לימים האלה והם ימי חול לכל דבר, ואינם מוזכרים בכלל
"כולכם" – בכל שנה ושנה אנו קוראים בתורה על הברית שנכרתה בין הקב"ה ובין כנסת ישראל. התורה מדגישה: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית
"אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" – הפסוק כמובן אינו קובע שהכאה בגלוי מותרת, אלא שהדרך להתמודד עימה היא על ידי תביעה, עדים
קשה לדבר השנה על מוסר מלחמה. מעשיהם המפלצתיים של אויבינו, הכוונות שלהם והמעשים שלהם, השחתת צלם א-לוהים שהוענק להם בלידתם ונקרע מהם בבחירתם – כל
העיסוק הפוליטי האינטנסיבי ביחסי הכוחות הלאומיים שבין מערכת המשפט לשאר זרועות השלטון משכיח בצורה מדאיגה את חיי היום יום, ואת התפקיד הבסיסי ביותר של מערכת
