הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)פרק התהלים שאותו אנו אומרים בכל יום, ופעמיים בחנוכה, נחלק באופן בולט לשני חלקים. ראשון בהם הוא שבח והודיה לריבונו של עולם על גאולה ממצוקה. נראה כי הוא נאמר על רקע חולה שהבריא, בין אם מדובר במחלה ממש ובין אם מדובר כמטאפורה להצלה מאויבים: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי…". הוא מתפתח לקריאה גדולה לסובבים אותו לזמר לריבונו של עולם ולהודות לזכר קודשו. מבין כל דרכי ההופעה הא-לוהית, הוא מדגיש את המיידיות האפשרית של הגאולה: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה", לאמור: גם כשהמציאות נראית שחורה משחור, ולא נראה מוצא ממנה, יש ביד ה' להפוך בכי לרינה באופן מיידי, וחרון האף מתהפך לשמחה גדולה.
אולם, בחלקו השני מתהפך הפרק והוא הופך לתחינה: "אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל ה' אֶתְחַנָּן. מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת? הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?!". אווירת השמחה על הישועה והגאולה הופכת לניסיון ל"שכנע" את ריבונו של עולם כי אין טעם בהורדה אל שחת, ולבקשה כי הקב"ה ישמע ויחון את המשורר, כפי שהפך את מספדו למחול. המשורר אף מתחייב כי אם זה מה שיתרחש – "…ה' אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ". אופיו של חלק זה שונה באופן משמעותי מאוד מחלקו הראשון.
מפני מה התחולל השינוי? מדוע התהפך עולמו של המשורר? ההסבר נמצא בין שני חלקי הפרק, בפסוק שמהווה ציר היפוך: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי: בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם!", לאמור: המשורר נזכר שאין זו הפעם הראשונה שהוא מרגיש חסון ובטוח, לאחר שהבריא או נגאל ממצוקתו. הייתה לו כבר תקופה של שלווה, ובה הוא חש כי לא יימוט לעולם. לפיכך, הוא לא פנה בתחינה ובבקשה. הוא לא היה מודע לאפשרות הנפילה. כעת הוא התבגר רוחנית. הוא יודע כי לא לעולם חוסן, וכי אפשר גם ליפול מהמקום המשמח שהוא שרוי בו כעת.
לא זו בלבד, אלא שההתהפכות לא תמיד מופיעה דווקא במעבר מחרון אף לרינה. היא יכולה חס ושלום גם להיות להפך. והוא כותב זאת בפסוק: "ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז, הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל", לאמור: יש גם תקופות של הסתר פנים. אותו מהפך שהתחולל בשעת הגאולה עלול להופיע בצורה של הסתר פנים, המחולל בהלה ומצוקה. כיוון שכך, גם בשעה שמופיע עליו אור גאולה וישועה, הוא זוכר באופן מתמיד את האפשרות האחרת. על כן, אין הוא נאחז ביציבותו, כי אם זוכר תמיד את האפשרויות, ובשל כך את הצורך לפנות לריבונו של עולם ולקבל על עצמו את משמעות קיומו, ואת ההודאה לריבונו של עולם.
כמה אנו זקוקים למסר הזה היום. אנו עדיין רחוקים מהישועה המלאה. החטופים עדיין נמקים, עיניהם כלות, ועימם המשפחות ורוב מוחלט של החברה הישראלית. זוהי מצוקה לאומית קשה – לא רק פרטית. גם ה"ניצחון המוחלט" רחוק מאוד, וספק אם קיימת מציאות כזו. ומעבר לכך – טרם התחלנו לשלם את מחיר המלחמה הזו. מצוקת המסובכים כלכלית הולכת להחריף ברמות קשות מאוד, שמחייבות התייחסות ראויה שאינה בנמצא. ואף על פי כן, ההישגים הגדולים בחסדי שמיים ובעוז רוחם של הלוחמים והמפקדים, כמו גם חלק מההחלטות של הדרג המדיני, מביאים לתחושה של גבהות רוח, שמחה על הישועה, ושכחת המקומות שהיינו קודם לכן.
צריך להיזהר. לא לשוב לגבהות רוח זו. לא לשכוח את מה שהביא לקריסה הגדולה בשמחת תורה. לא להתעלם מהסדקים הגדולים. לא לשוב על אותן טעויות, ולהסיר מהתודעה את התחושה שהייתה אז – "ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם". בדרך זו אפשר שתיפתח דרך לענווה, לתיקון, לתפילה, לחיבור מחודש, ולתחושה מתמדת ששום דבר אינו בטוח, כי אם מחייב עבודה מתמדת והתייחסות ראויה.
