הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"לא נשכח ולא נסלח" הפך להיות ביטוי שחוק בחברה הישראלית. הוא נאמר מכיוונים רבים, כאשר כל צד מטיח אותו בצד השני, כאשר הוא מבקש לשלול לחלוטין את הלגיטימציה של קיומו. האומר אותו קובע כי פעולותיו של הצד השני מוכתמות באופן שלא ניתן לנקותו, והעתיד כלל אינו פתוח ואינו מאיר לצד השני.
אולם, הביטוי הזה הוא ביטוי שנזקו גדול מתועלתו. בראש ובראשונה יש בו יומרה גדולה, ובמידה רבה מכוערת. המשתמש בו לא שם את ליבו שהוא מדבר בלשון רבים, כאילו הוא מייצג באופן בלעדי את אלה שהוא סובר שהוא מדבר בשמם. לו היה נאמר "לא אשכח ולא אסלח" לפחות היה מדובר בסדר גודל אמיתי – זו עמדתך, ואתה לא מתכון לשכוח או לסלוח. אולם, משעה שאדם תופס בעלות לייצג את הציבור, בלי שהתמנה לכך ובלי שנשלח על ידי הציבור לומר כך – דומים הדברים לאלה המדברים בשם "רצון העם", או כל התנשאות אחרת שאין לה כיסוי כלשהו.
מעבר להתנשאות, עצם העובדה שלא שוכחים היא דבר טוב. פעולות שנעשו בעבר נותרות במציאות, וטוב שלא שוכחים אותן. אולם, כוונת האומר אינה רק לציין שלא תהיה שכחה, אלא שהעולם מחולק באופן מוחלט בינו הצדיק שעושה רק טוב, ובין ה"אחר" שאסור לשכוח את התהום שאליה הוא דרדר והפיל את הציבור. ואילו המציאות – היא תמיד הרבה פחות פשוטה. אנשים עשו עוול, ואותם אנשים עשו גם טוב מאוד; שלטון עושה עוול, ואותו שלטון עושה גם דברים טובים. ובעיקר – אותו אדם שמתיימר להיות המופקד על "לא נשכח" אומר למעשה כי הוא נמצא בעמדה נקייה, שבה מה שהוא עשה הוא רק טוב, ואילו השני עשה רק רע.
והחמור ביותר הוא כמובן הביטוי "לא נסלח". אכן, יש דברים שראוי לא לסלוח עליהם. כדאי ללמוד את הלכות ערב יום הכיפורים כדי לראות את דברי המשנה ברורה על תחומים שכאלה, שאין אנו מצפים מהנפגע לסלוח, ומותר לו שלא לעשות כך. דוגמה לדבר היא מצבים שבהם הפוגע ממשיך לפגוע, בחינת "אחטא ואשוב", או לשון הרע – שעל אף דברי הריצוי והפיוס ש… "אם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו", והחפץ חיים ביאר את הסיבה לכך: "…דאיכא דשמע בחשדא ולא שמע בפיוס ונשאר השם רע". ודאי שיש גם עבירות חמורות מאוד שקשה מאוד-מאוד לסלוח עליהן.
ואף על פי כן, לא טוב הדבר. כאמור, מדובר בשחצנות ובהתנשאות של אלה הסוברים שמפתחות הזיכרון והמחילה הם בידם, והם הקובעים מה יתרחש; מדובר בתפיסת עולם כאילו טעויות שהמטיח אמירות כאלה עושה ראויות למחילה, ורק מעשיו של אדם אחר או גוף אחר אינם ראויים לכך; ולמעלה מכך – מדובר בתשוקה מסוכנת להנציח את הקרע ואת הפילוג, את העוינות ואת הקריעה ההדדית.
נכון יותר לפעול אחרת. נכון יותר להמיר את השפה הזו בשפת תיקון. נכון יותר פחות להסתבך בסבך העבר, ויותר להפנות עין לתיקונים שצריך לעשות מול העתיד המזומן לנו. נכון יותר לתבוע כי שגיאות העבר לא תמוחזרנה, ושבעתיד יכוננו תהליכים כתוצאה מהכרה הדדית, מחיפוש דרך משותפת ככל האפשר, וקבלת ההכרעה לאחר שחיפוש כן אחר השיתוף לא נמצא לנו. נכון יותר לייחד חלק מהזמן גם לביקורת עצמית, ולבירור כיצד היה אפשר להשיג את המטרה בדרך טובה יותר, הגורמת הרבה פחות נזק וכאב וכדו'. פעולות אלה מתקנות הרבה יותר מאשר הטחת דברים אטומים, ויש בהן כדי לאפשר רכיסה מחודשת של היריעות שעושות אותנו למשכן אחד.
