הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)כיצד נברך האחד את השני, וכיצד נביא ברכה ולא קללה?
ארבע פעמים מופיע השורש בר"ך בפתיחה לפרשתנו: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". זוהי עדות ממשיכה לתפקיד הגדול של הברכה בעולם, שכבר הופיע בפרשת הבריאה כמה פעמים: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ"; "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ"; "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת".
הברכה מופיעה בכמה מערכות. לעיתים משמעותה מובנת מאוד. כשאנו עוסקים בברכה שהקב"ה משרה על העולם ועל החי, וכשאנו מבקשים כי הקב"ה יברך אותנו – "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" – הדברים ברורים. אנו מבקשים מרחב גדול של שפע א-לוהי שיעניק לה את הטוב ואת המאיר.
לעומת זאת, כשאנו מברכים את הקב"ה, בין אם מדובר בברכת המצוות, בין אם מדובר בברכת ההודאות, ובין אם מדובר בברכות התפילה – המונח "ברכה" נעשה הרבה יותר מעורפל. מה למעשה אנו מבקשים לומר לריבונו של עולם כשאנו אומרים שהוא "ברוך", ומה טיב המילה הזו כלפיו?
ספרי מחשבת ישראל עסקו בשאלה זו בהקשרים שונים והציעו הצעות שונות לביאור הפעולה: מדובר בביטוי של הכרת טוב, של הודאה, של שבח, של הכרה בכך שריבונו של עולם הוא מקור הטוב וכדו'. אלה כמובן משמעויות שונות לחלוטין מהברכה שבה הקב"ה מברך אותנו. "נפש החיים" ביאר כי המשמעות דומה לפעולה החקלאית של "הברכה", כלומר הברכה היא בקשה למשיכת שפע מלמעלה למטה, כמו שהענף המבורך (אנחנו) יונק מהגפן המקורית (הקב"ה) ומושך את השפע אליו. כמובן שהמשמעות הזו של ברכה אינה פשוטה להבנה מבחינה לשונית.
אולם, האתגר הגדול ביותר הוא הברכות שבהן אנו מברכים איש את רעהו. בימי המקרא אנו רואים כי הברכה היא פעולה ממשית, וכשהאבות בירכו את הבנים הם למעשה העניקו להם נחלה או מעמד משפחתי במובן הממשי של הדברים. אולם, הברכה בימינו אינה כזו, ואין אנו נותנים נכסים או כוחות ממשיים האחד לשני. אף על פי כן, יש לברכה משמעות מאוד גדולה: אנו מאירים בה פנים; אנו משתפים את השני ברצון שייטב לו בתחום שבו אנו מברכים אותו; אנו מצהירים על הקשר העמוק שבינינו, כאשר אנו מברכים איש את רעהו לשלום; אנו מקרינים טוב ולב פתוח ונכון; אנו מתפללים ביחד עימו שיזכה אותו הקב"ה בהגשמת משאלותיו לטובה, וכן על זה הדרך. וכאשר בני אדם מברכים האחד את השני, הם יוצרים אווירה חברתית מיטיבה שיש בה מהשותפות העמוקה בטוב שאנו מבקשים שיתרחש.
את שפת הברכה עלינו לאמץ. את הדיבור היוצר את המרחב שמאפשר לבקשות הטוב להופיע. כל כך הרבה מלל של "מקללך" מרחף בעולם, בעיקר בתחום הרשתות החברתיות ובחיים הפוליטיים, עד שלעיתים דומה כי שכחנו כי ניתן לייסד חברה מברכת, שמקרינה בשפתה את הרצון שייטב בעולם, שנתברך האחד מהשני. לא זו בלבד, אלא שזה גם המבוא למימוש: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – לחיות חיים מבורכים. תבורכו לשבת שלום.
