פרשת ויחי מסיימת את ספר בראשית. משמעות הדבר היא שכביכול נגמרה תקופת ה"הקדמות" ועידן ההיסטוריה יכול להתחיל: ישראל בתור עם עומד להופיע על במת ההיסטוריה.
לא קל ליצור מחדש חיבור אחרי הקרע, ולאחר מות יעקב, חוששים האחים מפני נקמתו של יוסף: "וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱ-לֹהִ֖ים אָֽנִי: וְאַתֶּ֕ם
ממשפחה שנראתה כמפורקת לחלוטין – לאב שכל בניו סובבים אותו לקראת מותו, והוא זוכה לברך אותם ולעצב את ״אחרית הימים״ שלהם. התמונה שהצטיירה לפני כמה
הפרשה פותחת בצוואה של יעקב לפני פטירתו. "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו: אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת
אחר מסע ארוך מגיע יעקב לסוף דרכו. הוא יודע שעתיד גדול מצפה לבניו, עתיד של של גלות וגאולה, ועל כן טרם נפרד מבניו הוא מרגיש
על ערש מותו, יעקב אבינו קורא לבניו: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים." (בראשית, מ"ט, א') "מה
לאחר שלאה הביאה ילדים לעולם, ורחל נותרה עקרה, היא מגלגלת את ייאושה למגרשו של בעלה ואומרת לו: "… הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי".
זכינו לחיות בתקופה, בה רובנו בקושי יודעים מה זה פחד. כמובן, יש לא מעט דאגות וחרדות בענייני בריאות, פרנסה, משפחה וכדומה; אבל זה לא פחד.
רובנו מדוכדכים מן הסתם מהפלגנות הרבה בישראל, אשר מוצאת את ביטויה החריף בזירה הפוליטית שבחרה שוב בבחירות. היינו שמחים לראות חברה פחות מפוצלת, המלוכדת סביב
אפשר לחתוך את המתח באוויר. שנים עשר האחים עומדים ליד מיטת אביהם הזקן הנוטה למות. כולם נקבצו ובאו לשמוע את ברכתו ונבואתו טרם ייפרד
