האם הפלגנות בעם שלנו היא גנטית?

רובנו מדוכדכים מן הסתם מהפלגנות הרבה בישראל, אשר מוצאת את ביטויה החריף בזירה הפוליטית שבחרה שוב בבחירות. היינו שמחים לראות חברה פחות מפוצלת, המלוכדת סביב עקרונות וערכים מאחדים. דומה שהפלגנות הייתה לחם חוקו של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, והיא מרימה ראש בעקביות במדינה לישראל. אולם גם אם נקבל כעובדה את הפילוגים הרבים, קשה לקבל את רמת האיבה והעוינות, הריב והמדנים.

פרשתנו מלמדת שחלוקה לפלגים שונים הייתה טבועה כבר במשפחת המייסדת של עמנו. יכול היה יעקב אבינו לברך את בניו לפני מותו בברכה אחת הכוללת את כולם. אולם הוא בחר לברך כל אחד בברכה אחרת. יעקב בוודאי לא התכוון ליצור בכך קנאה ויריבות בין בניו. הוא אף קרא להם "האספו… הקבצו", כדי להדגיש באזניהם שכדי להגיע לקץ של אחרית הימים וכדי לשרוד אותו, הם חייבים להתאחד ולהתלכד. יעקב גיבש את כולם יחדיו לשמוע את ברכותיו הדיפרנציאליות, ובכך ביקש ללמד אותם ואותנו את הברכה שבגיוון. הוא הדגיש בכך ששונות אינה סיבה ליריבות, וכי רב-גוניות הינה ברכה שעשויה ליצור השלמה הדדית והרמוניה שלמה.

כך הבין את דרכו הרש"ר הירש שכתב כי יעקב ראה לנגד עיניו את העם כולו, על כל סגולותיו הרב-גווניות: כהנים ומורי הוראה, לוויים ומלכים, סוחרים, איכרים ולוחמים; ולכן "איש אשר כברכתו ברך אתם", איש איש כסגולותיו המיוחדות לו".

המדרש (במד"ר נשא, יג) אומר שהפסוק "כולך יפה רעיתי" (שה"ש ד, ז) מתייחס לברכת השבטים שיעקב חזר ובירך את כולם בברכה כוללת, "ועשה אותם יונקים זה מזה", שנאמר "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר".

ואכן, עצם החלוקה למגזרים, לקבוצות ולמפלגות איננה בהכרח כה גרועה, השאלה החשובה היא מה טיב היחסים שביניהם. הרב קוק, שהעלה על נס את הערך של אחדות האומה, לא שאף לאחדות של כור היתוך, המבטלת את ההבחנות בין הקבוצות השונות בעם. האחדות האידיאלית בתפיסתו דווקא אוצרת בקרבה ריבוי פנים, ולכן ציפייתו הייתה לשובו של אליהו הנביא שעתיד לייחס כל אדם לשבטו, וליצור את השבטיות מחדש, כך שכל שבט יתרום את תרומתו הייחודית (אורות עמוד מה).

הרב קוק, הכיר בכך שמחלוקות עשויות לבנות עולמות, ו"גם מפירודי הדעות יוצאת טובה כללית" (אורות עמ' קמה). בפירושו לאמרת חז"ל "תלמידי-חכמים מרבים שלום בעולם" (ברכות ס"ד, א), הסביר שדווקא ע"י הגיוון של תלמידי חכמים, שכל אחד מהם צועד בשיטה משלו, ומדגיש היבטים אחרים, ייבנה עולם טוב יותר. שכן חברה צריכה להיבנות "מדרכי עבודה והדרכה וחינוך שונים", שלכל אחד מהם יש מקום וערך משלו (עו"ר, א, עמוד של).

התנאי לכך שהפילוגים יהוו אבני בניין ולא גורמי הרס, מצוי בדבריו על הוויכוח בין "ציוני ציון" לתומכי הצעת אוגנדה, בהם קבע כעיקרון כי "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח" (אג"ר א, עמוד יז). ברוח דבריו יש לשאוף לכך שהפלגנות, הן בעולם הדתי והן בזירה הפוליטית, לא תהיה פרסונאלית, אלא אידיאולוגית. היא לא תתמקד בשאלה מי בראש, אלא מה בראש – מה התכנים והעקרונות המנחים. בהמשך לכך על כל מחנה לדעת ולהודיע שיש אמת וצדק מסוימים גם בעמדותיו של המחנות האחרים, וכך כולם יוכלו לפעול יחדיו לתיקון עולם.

(ויחי תשפ"א)