פולחן אישיות

הפרשה פותחת בצוואה של יעקב לפני פטירתו. "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו: אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" (בראשית מז כט). עיקר הצוואה היתה  בקשה שלא ייקבר במצרים! על פי הפשט בקשה זו נבעה מהרצון להיקבר בקבר אבותיו במערת המכפלה. אולם חכמים הראו גם צד נוסף לבקשה זו: "מפני מה בקש יעקב אבינו שלא ייקבר במצרים? שלא יעשו אותו עבודה זרה! שכשם שנפרעים מן העובד, כך נפרעים מן הנעבד" (בראשית רבה צו ה).  יעקב חושש שמצרים יהפכו אותו לעבודה זרה! שיקימו לו מאוזוליאום, או פירמידת קבורה ענקית, ושיהפכו אותו לאתר תפילה מצרי, יעד לעליה לרגל בעת צרה: "נתיירא, כשיבואו המכות על המצרים, שמא יבואו ויסובבו את קברו להתחנן עליהן. אם נתפלל עליהן נמצא מציל את אויבי המקום, ואם לאו, נמצא השם מתחלל, ויאמרו, אין ביעקב ממש" (משנת רבי אליעזר פרשה יט).

אולם מניין נבע פחד זה? מדוע שהמצרים יהפכו את יעקב, המהגר מכנען, לעבודה זרה?! כנראה שהסיבה לכך היא שבהגיע יעקב למצרים התחולל שינוי פלאי שגאל את מצרים מהרעב הקשה, ונצרב בתודעה של המצרים: "עד שלא ירד יעקב למצרים היה רעב שנא' (בראשית מה): 'כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ וגו" משירד מהו אומר (בראשית מו): 'הא לכם זרע וזרעתם את האדמה'" (תוספתא סוטה י הלכה ג). יעקב ידע שמדובר בנס אלוקי ולא הוא חולל אותו. המצרים נטו לייחס את הפלאים לאדם, ובשל כך לייחס ליעקב תכונות על-אנושיות.

נראה שאין הכוונה בחשש: "שלא יעשו אותו עבודה זרה" שייחסו לו תכונות של א-ל ממש, א-לוהי, שמימי. אלא לסוג של הערצה ופולחן אישיות, שייחסו לו תכונות על-אנושיות, שבעטיין הצליח לגרום לסיום הרעב. להפנות אליו את הכמיהה האנושית לסמכות ולביטחון אישי בעת מצוקה קיומית. הערצה פולחנית מזיקה למעריצים ולנערץ כאחד: "שכשם שנפרעים מן העובד, כך נפרעים מן הנעבד". המורשת של יעקב אבינו היא דבקות בדרך האמונה הערכים והמצוות שהוא מוריש לזרעו ולא הערצת האדם, גדול כלל שיהיה.

ישנה נטייה אנושית, לאדם, לפתח לעצמו סוג של 'פולחן אישיות' להעריץ את עצמו, ליחס לעצמו תכונות-על, ולהתעלם מחסרונותיו. יש שהנטייה הזו חזקה מאד אצלם, יותר מהנורמה. הם נוטים לחתור לעמדות שררה והנהגה ציבורית, שבה הם עשויים לזכות להערצה. ליזום גינונים וטכסים שמעצימים אותה. מאידך, לציבור צורך נפשי אנושי בהנהגה. לסמכות שתקנה ביטחון אל מול תחושת חוסר האונים הקיומית, בדברים שאינם בשליטתו. בעיקר בזמן מצוקה ומשבר. לדמויות-על שיתלו בהם תקווה, להעריצם, לבטוח בהם ולהפקיד בידם את גורלו. מכאן הנטייה לייחס למנהיגים תכונות על-אנושיות, להמציא 'אגדות' על יכולותיהם הנדירות, כדי להצדיק את יחסו אליהם.

מנהיג צריך אישיות עם ערך מוסף, אבל הוא עדיין בשר ודם, עם חולשות ומגבלות, ואל לנו להתבלבל. מוזר שדווקא בעידן של התפתחות הדעת עדיין יש אנשים ששמים מבטחם המוחלט באדם ולא בדרך ובאידיאל שאותו הוא יצג.

בשנים האחרונות אנו רואים תהליך זה גם בתחום הפוליטי. מעבר מבחירה במפלגות שמייצגות דרך ואידיאל, למסגרות פוליטיות ששואבות את כוחן מהאיש העומד בראשן. וכל מפלגה מקשטת את עצמה בידוענים. קמפיין הבחירות מתמקד באנשים במקום בדרך ובאידאות. ומטבע הדברים הוא הפוך מוויכוח אידאולוגי להכפשות אישיות. הדברים מגיעים לשפל המדרגה כאשר המפלגות שוכרות שירותים של גופים שנועדו לעקוב אחרי חייהם הפרטיים כדי להשחיר אותם בעיני הציבור. ולהזין את התקשורת במידע צהוב.

'מפלגות' כאלה אינן מחזיקות מעמד, וברגע שנפרמת המחוייבות האישית של חבריה היא מתפזרת לכל עבר.

הגיע הזמן לדרוש מהפוליטיקאים לחזור לנאמנות לדרך ולא לבחירה באיש. לייצג את מגוון הדעות והתפיסות של החברה הישראלית המגוונת ולא כתחרות אישית בין ידוענים.

(ויחי תשפ"א)