האם אנחנו באמת רוצים לדעת את העתיד שלנו?

על ערש מותו, יעקב אבינו קורא לבניו: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים." (בראשית, מ"ט, א')

"מה יהיה?" "עד מתי?" אנו שואלים. ממצאי מחקרים מעלים כי, מחד גיסא- רוב כאבי האנושות מקורם בחשש מפני פגעי העתיד והאובדנים הגלומים בו, ומאידך גיסא- תקוות בני אנוש תלויות בעתיד לבוא : "סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו…" (ו. פראנקל "האדם מחפש משמעות").

"הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם" אומר יעקב, ותגובה אנושית אינסטינקטיבית לקריאתו תהיה של סקרנות עזה ועניין.

ידיעת העתיד מאפשרת היערכות ומיצוי מושכל של המשאבים המצויים ברשותנו. אך האם באמת רוצים אנו בכך?

קרל פריסטון (2010), חוקר מוח, טען כי הכמיהה לניבוי מדויק של העתיד היא הכוח החזק ביותר המניע יצורים חיים לפעולה. לטענתו, אנו "מתוכנתים" למזער אנרגיה מבוזבזת שמקורה בניבויים שגויים של העתיד.

ועם זאת, בניגוד לשאיפה ה"ביולוגית" לוודאות, מסתבר כי ישנם מקרים הפוכים:

מחקר מקיף (Gigerenzeret al, 2017), שכלל יותר מ- 900 נבדקים בגרמניה ובספרד, בחן האם, למרות קיומו של מידע זמין, ישנם תחומים בהם אנשים יעדיפו שלא לדעת את עתידם. ממצאיו: 89% מהאנשים לא היו רוצים לדעת מתי וכיצד בן זוגם ילך לעולמו,  87% בחרו שלא לדעת מהו יום מותם, 86.5% בחרו שלא לדעת האם נישואיהם יסתיימו בגירושין ועוד. עוד נמצא, כי ככל שהאדם היה מבוגר יותר, כלומר שהאירועים המתוארים לעיל רלוונטיים יותר עבורו, כך חפץ הוא פחות בידיעת העתיד.

במחקר אחר נמצאה העדפה לאי ידיעה של תוצאות משחק כדורגל, של זהות מתנה שאנו צפויים לקבל ושל מינו של עובר העתיד להיוולד.

מסתמן כי במציאות בלתי נמנעת או פתירה, אי ידיעת העתיד מאפשרת לנו להמשיך ולתפקד, ליצור ואף לשמוח בהווה.  (מתוך: פסיכולוגיה עברית, רונן יעקובסון, ספטמבר 2020)

בסופו של דבר, יעקב אבינו לא גילה לבניו את עתידם, אך העניק להם מתנה אולי חשובה יותר: תצלום תקריב של  אופיים ותכונותיהם. לאור ידיעת עצמם, הוטלה על הבנים משימה – לעצב את עתידם לכדי כזה שיהיו ראויים לו.

(ויחי תשפ"א)