זכינו לחיות בתקופה, בה רובנו בקושי יודעים מה זה פחד. כמובן, יש לא מעט דאגות וחרדות בענייני בריאות, פרנסה, משפחה וכדומה; אבל זה לא פחד. פחד זו התחושה המחליאה ומכווצת הקרביים של איום אכזרי ההולך ומתקרב אליך. פחד זו הרגשה שגורמת לך לרעוד, להתכווץ ולהתפלל כמו שלא התפללת מעולם. פחד זה להרגיש את הקרקע נשמטת מתחת רגליך, להרגיש שעצם קיומך מוטל בסכנה, ושעולמך עלול להתנפץ בכל רגע ולהפוך לסיוט.
פחד כזה רובנו כמעט לא מרגישים כיום, מלבד במקרים כמו התקפות מחבלים, או תושבי אזורים מוכי טילים. אנחנו לא יכולים להעלות בדעתנו איך חשו אבותינו, שחיו בפחד מתמיד מהאינקוויזיציה, מהקוזאקים, מהקג"ב, מהנאצים או מכל איום ממושך אחר. מה ההרגשה להסתתר במרתף חשוך ולשמוע את המגפיים הכבדים צועדים מעל לראשך. ממילא נדמה לנו שאנחנו אמיצים וחסרי מורא. אבל זו לא חוכמה להיות אמיץ כשאין אף איום בסביבה. כאשר קורה משהו שכן מעורר את החיה השחורה של הפחד האמיתי – אז מתברר לנו עד כמה קשה להתגבר עליה.
הפחד הוא בהחלט רגש לא נעים, אבל אם קורה שאנחנו חווים אותו – זו הזדמנות לחקור, לנתח ולהבין אותו, וללמוד איך להתמודד אתו ולשלוט בו. זה כמו להחזיק שד כלוא במעבדה: מעניין מאד לבחון אותו וללמוד עליו, אבל באותו הזמן הוא מנסה לעשות לך אותו דבר ולהשתלט עליך. ועדיין, השליטה היא אפשרית.
עלינו לשאול את עצמנו למה אנחנו בעצם פוחדים. מה מפחיד אותנו? מה הדבר הכי נורא שאנחנו חוששים מפניו – ומה באמת יקרה לנו אם הוא יתממש? האם זה באמת כל כך נורא, או שהשד נראה מפחיד יותר מכפי שהוא באמת? ומה אומר עלינו הפחד? לפעמים הוא מערער לא רק את הביטחון שלנו, אלא גם את הדימוי העצמי שלנו. האם יש לנו חיסרון במידת הביטחון בה', בבחינת "פחדו בציון חטאים", או שהפחד הוא לגיטימי גם לצדיקים, כמו שמצינו אצל יעקב שהתיירא מפני עשו, למרות הבטחת ה'? האם האמיץ הוא מי שאינו מפחד, או מי שמפחד אבל מתגבר?
הפחד הוא חיה נדירה אצלנו, כך שאם הוא מופיע – זו הזדמנות למחקר עצמי, שחבל לפספס.
(ויחי תשפ"א)