כל המאמרים במדור תצוה

"לא שאני צריך להם אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם. למה? כדי להעלות אתכם בפני כל האומות שיהיו אומרים ישראל מאירים למי שמאיר לכל. משל

פרשת תצווה נפתחת בציווי שאיננו דרמטי לכאורה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה… וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ… לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". אין כאן מעמד הר סיני ואין קריעת ים.

זיכרון איננו רק אוסף של נתונים המאוחסנים על דיסק, כרטיס זיכרון, או באזור מסוים במוח. זיכרון איננו רק פעולה פאסיבית של 'לא לשכוח', או משהו

פרשת תצווה ידועה בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בה. אין זה עניין סגנוני או מקרי: משה לא רק שאינו נזכר בה בשמו, אלא הוא אינו

הוא עומד בבית הכנסת. צעיף צמר דק כרוך סביב צוואר שכבר ראה מדבר. הוא מהדק את האצבעות סביב מגילת הקלף, כאילו היא מקל נדודים. הוא

"לכבוד ולתפארת" – היחס לבגדים הוא אחד הנושאים המרתקים ביותר הקיימים בעולמו של האדם. מחד גיסא, השורש המשותף למילה "בגדים" והמילה "בוגדים" אפשר שאין לו

בשעה שעסקו הרמב"ם והרמב"ן בסוגיות היסוד בענייני טעמי המצוות, הם בחרו במצוות שילוח הקן כמצע לדיון. הבחירה הזו נבעה מהמשנה המפורסמת במסכת ברכות, האוסרת להתפלל

כאשר שואלים באתיופיה "מה שלומך?" נהוג לענות במילה אחת: "אלנה" (ALENE) באמהרית ו-"אלנה" (ALENA) בטיגרית, שמשמעותה "אני פה". מה עומק המשמעות של תשובה זו? וכיצד

בימים של פרסום תחקירי המחדל בשמחת תורה, ראוי שנעלה על נס את יחידות המילואים – ממרכיבי העוצמה שאפשרו לצה"ל להתאושש מהאסון ולהגיע להישגים צבאיים חסרי

השבת שלפני פורים נקראת שבת 'זָכוֹר', בשל החיבור בין גזירותיו של המן, שהיה מזרע עמלק, לבין עמלק ההיסטורי, התוקף את עם ישראל פעם אחר פעם.