הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)כאשר שואלים באתיופיה "מה שלומך?" נהוג לענות במילה אחת: "אלנה" (ALENE) באמהרית ו-"אלנה" (ALENA) בטיגרית, שמשמעותה "אני פה". מה עומק המשמעות של תשובה זו? וכיצד היא קשורה למקור השמחה? ננסה להבין זאת דרך נקודת המבט של התיאולוגיה האתיופית.
ישנה אמירה המיוחסת לדלאי לאמה: "יש שני ימים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום: האחד נקרא אתמול, והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר – לחיות". המקרא מלמד אותנו לחיות חיים מאוזנים, המחברים באופן הוליסטי את האתמול, ההווה והמחר. ייתכן שהאמירה של הדלאי לאמה נובעת מתוך ההתמודדות עם העולם המודרני, אשר במידה רבה איבד את סוד החיים הפשוטים. בעולם המודרני, התודעה מתמקדת בעיקר בעבר או בעתיד, ומתקשה לחיות את הכאן ועכשיו. אולי לכך התכוון ג'ון לנון, כשאמר: "כשהייתי בן חמש, אמי תמיד אמרה לי ששמחה היא המפתח לחיים. כשהלכתי לבית הספר, הם שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. כתבתי 'שמח'. הם אמרו לי שלא הבנתי את המשימה, ואני אמרתי להם שהם לא הבינו את החיים".
התיאולוגיה האתיופית אינה מתמקדת בחלומות לעתיד, אלא בתקווה. קיים הבדל מהותי בין חלום לתקווה. בעוד חשיבה מערבית נוטה להיות לינארית, ממוקדת בעבר ובעתיד, החשיבה האתיופית קרובה יותר לתפיסה כאוטית, בדומה לחשיבה המקראית. היא אינה נצמדת לעובדות ולמציאות הקיימת, אלא מתמקדת באפשרויות לעתיד. כלומר, המסורת האתיופית נוטה לקבל את המציאות כפי שהיא, מבלי לנסות לשלוט בה, ומאפשרת להרפות ולהתמקד בתקווה. התקווה מסייעת לקום מהנפילה ולשאוף למה שאפשר להיות, במקום להיתקע בשאלה "איך הגענו למצב הזה?". גישה זו מאפשרת יציבות, חוסן פנימי ויכולת לחיות בתוך מציאות כאוטית.
ההבדל המרכזי בין תפיסת התקווה לתפיסת החלום בא לידי ביטוי ברגעי משבר. בעל תודעת החלום עלול להגיע לייאוש כאשר חלומו מתנפץ. לעומתו, בעל תודעת התקווה ימשיך ללכת קדימה, מתוך הבנה שאין לו שליטה מלאה על המציאות, אך יש לו שליטה על הדרך שבה הוא מתמודד איתה. זו גם אחת הסיבות לכך שבאתיופיה כמעט שלא חלה תופעה של אובדנות. ד"ר יעקב מלכמו מסביר זאת כך: "התרבות האתיופית היא תרבות קולקטיבית. כולם חיים בקהילות, יש הזדמנויות רבות לשיח, כמו בטקסי הבונה. בעולם המערבי, כמו בישראל, לאנשים כמעט אין זמן לעצור, להקשיב או לשוחח באמת. אדם מרגיש לבד". בעולם המערבי, שיעורי ההתאבדות גבוהים משמעותית. בלונדון מתאבדים כ-4,000 בני אדם בשנה, עד כדי כך שהממשלה מינתה שרה לענייני מניעת התאבדויות. גם בישראל הנתונים מדאיגים: בין 400 ל-500 מקרי התאבדות בשנה. בעוד התרבות המערבית מבוססת על השגת יעדים וחלומות, הגישה האתיופית מלמדת לחיות את הרגע, להעריך את ההווה ולמצוא בו שמחה.
זהו ההסבר לאותה תשובה מסורתית "אלנה" – אני פה. לא "אני אהיה" ולא "הייתי" – אלא אני נוכח כאן ועכשיו, מקבל את המציאות כפי שהיא, אך גם מלא תקווה לעתיד. השגרה שלי אינה מובנת מאליה. על כך אני מודה, ועל כך אני שמח. כשאני יודע להודות ולהעריך את ההווה, אני מוצא בו רוגע ושמחה. שמחה אינה תוצאה של נסיבות חיצוניות, אלא גישה לחיים. אין מדובר בכך שהאדם אומר לעצמו: "עכשיו אני שמח" או "עכשיו אני עצוב" בהתאם ללוח השנה. אם נקבל את ההנחה של חז"ל ששמחה היא דבר שניתן להכווין ולשלוט בו, הרי שנוכל ליצור עוד ועוד שמחה באופן מכוון ולהכניס אותה לחיינו, תוך סילוק מודע של כל מה שמפחית את שמחתנו.
מצד שני, אם נקבל את העיקרון "משנכנס אב ממעטים בשמחה", עלינו גם ליצור עצב באופן מכוון, ולהכניס אותו אל חיינו בתקופות מסוימות. אולם, במסורת האתיופית אין מקום לעצב מתוכנן, אלא רק להוקרת ההווה. שמחה אינה תלויה בחלום עתידי, אלא בהכרת התודה על מה שיש כאן ועכשיו. ובעצם להבין שהשמחה היא נקודת חיבור בין עבר, הווה ועתיד. גישה זו מאפשרת לחיות חיים בריאים ומאוזנים. במקום לחיות באשליה של שליטה מלאה על החיים, היא מקנה יכולת להעריך את ההווה, לשאוף לעתיד, ולהישען על עבר שמעניק משמעות. לכן, כאשר שואלים אדם אתיופי "מה שלומך?" התשובה היא תמיד "אלנה" – אני פה. אני כאן, מלא תקווה, מכיר תודה על הרגע הזה, על כל מה שהיה ועל כל מה שעוד יהיה.
