כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

לצד המנהג הקדום של "הכאת המן" ברעשנים ושריקות בוז כל אימת ששמו נזכר, התפתח בקהילות רבות המנהג לעשות כן גם באחד הפסוקים החותמים את המגילה,

אחד המשברים הגדולים שמאפיינים את העם היהודי בדור האחרון הוא משבר ההנהגה הרוחנית. ככל שיש יותר רבנים – ומספרם כיום כחול אשר על שפת הים

פרשת משפטים, והכותרת שבראשה – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שאותו דרשו חכמים: "ולא לפני ערכאות של עכו"ם", מציבה לפנינו אתגר של קבע. שילוב עקרונות

"חותן משה", התואר שנצמד לשמו של יתרו, אינו רק שם לוואי. הוא מהות. בדומה למערכת היחסים העדינה והרגישה שבין חמות (שוויגער) לכלתה, שהֵדיה, הרועמים לעתים,

בשיא האופוריה של היציאה מעבדות לחירות, נחבא פסוק אחד אל הכלים: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד

מכות מצרים היו, ברבות השנים, למעין מותג עצמאי, המנותק מהקשרן ההיסטורי. מאות דברי פרשנות, סיפורים ושירים (דוגמת יצירתו המופלאה של נתן אלתרמן, "מכות מצרים") עשו

קיימא לן ממשנתם של חכמים הראשונים: "מקום שמילה נזכרת פעם ראשונה בתורה, שם הוא גילוי שורש העניין". כך, לעניינה של תיבה, וכך בעניינה של דמות.

בפיהם של חז"ל, וכך גם בתרגום השבעים, נשמר שמו המקורי של החומש השני בתורה כ"ספר הגאולה". יש בכך כדי להבליט את מקומה המרכזי בחיינו. כך,

גם משה רבנו, העניו מכל האדם, שהקדיש את כל חייו למען הצלת עמו, ועבר עמו מסע תלאות במדבר, לא נוקה מחשד. הלשונות הרעות ומהלכי הרכיל

אמור לי מיהו "איש האמונה" שלך ואומר לך מי אתה. מן הסתם, היה משה רבנו מוקף רוב הזמן באנשים רבים. תלמידים. עוזרים. שמשים. ורבבות שחיכו